יום הולדת שמח מיצי

הנהלת האנטי גיבור מבקשת לאחל יום הולדת שמח ליפתח, הוגה, יוצר וכותב ה'חתול שבפנים', ומגישה לו בהוקרה את השי הצנוע המצורף:

על עבודתי בשירות מיכל לוי ומשרות אחרות

מזמן לא כתבתי. ערב שנה אזרחית חדשה, אני שוכב מסמורטט למחצה בעקבות שפעת, והחלטתי שהגיע הזמן שאעדכן את הקהל.

הרבה זמן לא כתבתי לכם, והאמת שזה פשוט כי נהייתי מאוד עסוק.

האנטי גיבור, קם מידי בוקר בדירתו שבעיר הלא גיבורה (סך הכל פרבר של תל-אביב), אותה דירה שבה הוא מתגורר בלא להלחם בנבל שגובה ממנו שכר דירה באופן אנטי-גיבורי לחלוטין, הוא לומד את לימודיו הלא גיבוריים בהחלט, ועכשיו הוא גם עובד. או שמא הוא אנטי-עובד?

לרוב אנשים עם רקע אנטי-גיבורי צבאי כמו שלי - שזה אומר שהם בוגרי יחידת מודיעין, שבה הסיכוי הסטטיסטי לזה שיום אחד תעשה המון כסף זהה לזה שיום אחד תצא מהארון – הולכים במסלול מקצועי קצת שונה.

עם שחרורי דווקא מצאתי עבודה לא רעה. עבדתי בשביל מיכל לוי – בחורה חביבה, קצת עמוסה, אבל מאוד אדיבה. אני הלכתי פעם בשבוע למשרד התעסוקה והנחתי שם את האצבע על מכשיר ביומטרי, והיא דאגה שהביטוח הלאומי ישלמו לי כסף. זאת היתה עבודה לא רעה. התשלום לא משהו, אבל יחסית לשעות שהשקעתי בזה (תגיעו ישר אחרי הפסקת צהריים, אין תור), זה היה משתלם.

העניין די משעשע למעשה. בלשכת התעסוקה הפנו אותי למערכת ההשמה שבה אני יכול לחפש עבודה בהתאם למקצוע שלי. פתחתם פעם את לוח הדרושים ובדקתם כמה חברות מפרסמות דרוש - היסטוריון של מזרח תיכון?

מכיוון שמיכל בדרך כלל לא מעסיקה אקדמאיים יותר מחודשיים, שמחתי כשחבר טוב, אחד כזה שיודע, הפנה אותי למקום העבודה שלו, שם חיפשו אנשים נוספים. כדי שלא לירוק לבאר שממנה אני שואב מים בחצי משרה, אני לא אפרט יותר מידי, אבל אספר שמן הון להון, מצאתי עצמי עם 2 עבודות.

האמת שקשה לקרוא לזה עבודות – לא שאני לא עובד, אלא שקשה להאמין שמשלמים לי בשביל זה.  משהו שהוא בין שוטטות באינטרנט לפרויקטים שעד לא מזמן הייתי מביא 3 מילואימניקים לשבוע כדי שיסגרו לי ת'פינה, כי אין לי %#@ לזה.

אבל האמת שזה טוב מאוד. זה היה חשוב. אקט אחרון של שחרור וכניסה לעולם האזרחות. טוב, אז נכון שהבוסים שלי הם אל"מים וסא"לים לשעבר, בדיוק כמו בצבא, וככה הם גם מתנהלים, אבל חוץ מזה, זה לגמרי שונה. טוב, נכון שאני מוקף באנשים שהם בוגרי אותה יחידה צבאית, אבל חוץ מזה זה ממש שונה. נו טוב, אם אתם רוצים להיות ממש קטנוניים, אבל זה יהיה לא לגמרי לא מדוייק להגיד שאני מתעסק באותו תחום עיסוק שבו עסקתי במהלך 9.5 שנים מתוך עשר שנות השירות שלי, אבל חוץ מזה, זה לגמרי וממש שונה. הי -  כבר אין לי הטבות של 'חבר - צרכנות'!

מי יעלה לחללית?

ביחידה שבה שירתתי, מתקיים מסלול איתור מאוד איכותי, שאני אישית לא נמצאתי ראוי אפילו להתמיין אליו, אך לאורך השנים התוודעתי אליו ולתוצריו. כחלק מהמסלול, מתקיים תרגיל בו מתבקשים המועמדים להחליט את מי הם היו מעלים לחללית רגע לפני כליה של כדור הארץ, כדי שאלו יקימו מחדש את החברה האנושית (כשחושבים על זה, מתחילים להבין איך נולדה הסטיגמה שבוגרי המסלול חושבים עצמם לאלוהים חיים, אבל נניח לזה לעתה).

בימים אלו, בהם אני עושה את צעדי הראשונים בתואר השני בחוג להיסטוריה של המזה"ת, וממלא את חובותי באדיקות כמובטל מהשורה, אני מוצא את עצמי מתעמת עם המבחן הזה שוב ושוב. כתלמיד של מדעי הרוח, וכמי שחווה על בשרו את המחסור במשאבים לתחומים הללו, אני חייב להודות, שכשקראתי בפתח שנת הלימודים כמו בכל שנה את הכתבות על הקיצוצים באוניברסיטאות, חשבתי לעצמי – "נו, האמת, שאין מצב שאני מעלה לחללית את ההיסטוריון. אם אני צריך להציל את האנושות, אני מביא מהנדס". הרי תחשבו על זה, למה לקחת איתנו היסטוריון שמתמחה במחקר המזרח התיכון – יש לנו הזדמנות להקים מחדש את החברה האנושית. זה לא שאנחנו ניקח איתנו ערבים לחללית, נכון?

נחמה קטנה שמתלווה למבחן הזה – גם אין מצב שאני לוקח איתי את העו"ד.

בתגובה מהמותן של צדקנים למיניהם, בטח יהיו מי שימהרו להצהיר שההיסטוריון הוא חלק משמעותי בחברה, שהרי עם שאינו יודע את עברו, עתידו לוט בערפל... מצד שני, מי שלא יודע לחשב את צריכת הדלק שדרושה למנוע של החללית כדי לברוח מכדור-הארץ שעומד להתפוצץ – גם העתיד שלו מעורער למדי.

פירמידת הצרכים של מאסלו, מגדירה את צרכיו של האדם במספר מדרגות. המדרגה הראשונה כוללת את        הצרכים הפיזיולוגים הבסיסיים של כל אדם. מדרגה שנייה טומנת בחובה את הצורך של כל אדם בתחושת ביטחון. המדרגה השלישית כוללת את הצורך בהשתייכות חברתית, הרביעית את הצורך בכבוד, ולבסוף השלב הגבוה ביותר אליו כל אדם שואף והוא שלב המימוש העצמי. אם ננסה לפשט את העניין למען הדיון, הרי בסופו של דבר, האדם צריך ברמה הבסיסית ביותר לשרוד, הרבה לפני שהוא מתפנה לרמה הנעלה ביותר - המימוש העצמי שלו  - שיקנה לו אושר רב. (האם מישהו מוצא את האושר הזה בעודו יושב בשיעור חדו"א?)

אז מה זה אומר? האם הפנייה החדה של החברה שלנו לעבר מקצועות תועלתניים יותר, אשר יקנו לעוסקים בהם כסף רב כמו הנדסה, מדעי המחשב וכו' מעידים פשוט על הצורך האנושי של כולנו לשרוד? בחברה קפיטליסטית תחרותית, שבה אנשים נמדדים בכמות הכסף שבחשבון הבנק, אולי כולנו פשוט רוצים להבטיח שנצליח להתקיים, ולכן מקצועות מרתקים שלא טומנים בחובם שום הבטחה לעתיד פיננסי מבטיח, מפסידים בחוק הג'ונגל האקדמי.

אפשר להמשיך ולפתח את הדיון, ולשאול את עצמנו אם אנחנו בקרב ההישרדות הנכון. אולי ההישרדות שלנו תלויה בשאלה על זהותנו והלגיטימיות של ישיבתנו בארץ הזאת? בקרב הפלסטינים למשל, שאלת ההישרדות נוגעת בדיוק בנושאים הללו - לא אתפלא לגלות ששם הפקולטה להיסטוריה זוכה להצלחה רבה יותר. אבל אני, אני מפסיק להתעסק בזה, כי מצאתי כבר תשובה טובה שתעלה אותי על החללית – "הי חבר'ה, קחו אותי! אני לא מבריק, ואני לא אהיה תרומה משמעותית לבריכת הגנים האנושית, אבל אני הרבה יותר משעשע מהבחור שלומד חשבונאות".

בלי נאמנות - אין סלט!

חזרתי לארץ וחשכו עיני. אני לא מאמין לדברים שאני קורא בעיתון. מה קרה לערכים שלנו?! זה פשוט מגעיל! איך קורה שמחירי העגבניות מרקיעים שחקים ככה?!

לאחרונה שמעתי שבתרבות הסינית, כלל לא מקובל לאכול עגבניות. מסתבר שכל משפחת הסולניים, נחשבת למכילה רעלנים שלא טובים לגוף האדם. מצד שני, פה זה ישראל, אם אתם רוצים להיות סינים, תתחלפו עם ילד זר. העגבניות הן הרי גשר שמחבר בין כל הישראלים כולם. העגבניות הן חלק מהסלט הישראלי. העגבניות הן חלק מהסלט בפיתה עם הפלאפל או השווארמה, או הסלט ירקות שבא יחד עם החומוס. הן חלק מהמטבוחה והשקשוקה, ובצורתן הקטנטונת של השרי בליווי עלי הבייבי הן גם מקרבות את המטבח המתנשא של העשירון העליון, והן גם מושיטות יד לעבר התרבות המערבית ומופיעות ברוטב של הפיצה והקטשופ. הן גם חלק בלתי נפרד מהסלט היווני שמצטרף אלינו בהפגנת עוצמה כנגד העם הטורקי הנלוז.

הפגיעה במחיר העגבניה, היא ניסיון לפגוע באחד מערכי הברזל של העם בישראל, ומבחינתי מהווה ממש בגידה במדינה. ראוי לטעמי לפעול במיידי, אולי באמצעות חקיקת חוק, כדי להתמודד עם הנושא. אסור לנו לנהוג בהססנות בפגיעה הזאת, שהיא גם איום בטחוני על המדינה, שהרי ידוע שהצבא צועד על כיבתו. באיראן של השאה, כשנאלצו להתמודד בצל משבר נפט עם אינפלציה נוראית, הנהיג המשטר מחיר אחוד על הבזאר שגרם להפסדים לסוחרים, ואכף אותו בקנאות. אמנם זה אחד הדברים שהביא לנפילת השלטון, אבל אני בטוח שאנחנו היהודים נוכל להצליח איפה שכמה פרסים נכשלו. השאלה הגדולה תהיה מי יקבע את הרף המתאים למחיר העגבניה, ואילו זנים יש לגדל. האם הצפת השוק בעגבניות חממה הוא ניסיון לפרום את הקשר המאחד את החברה הישראלית?

כיוון שכל מיני חוכמולוגים יפי נפש בטח ימהרו להסביר שהמחיר הוא בסך הכל תולדה של תנודות שוק של היצע וביקוש שהושפע מאוד מהפגיעה ביבול העגבניות הקיץ, ובכלל, מה אני מתרגש, כי "זה מאוד מקובל באמריקה" - לאנשים האלו אני מציע פתרון: מכיוון שהעגבניה היא ירק כל כך חשוב במטבח הישראלי, אנחנו פשוט נחתים כל אדם המבקש לקנות עגבניות, על הצהרה שהוא ישתמש בעגבניות שלו רק כדי להכין מאכל ישראלי התואם את החינוך היהודי-דמוקרטי של אופי מדינתנו, ולא חס וחלילה סלט טבולה או פתוש, המזוהים עם תומכי החזבאללה.

צריך למצוא אדם ראוי שיענה על כלהשאלות הללו. אולי אייל שני? בעצם לא – שמאלני מלוכלך... בטח יציף את השוק בסחורה פלסטינית.

וכאילו העניין עם העגבניה לא פוגע ברוח הישראלית מספיק, קם לו אותו חוצפן, שרק בשל החשש מתביעת דיבה, אסתפק לכנותו מעל דפים אלו בשם ה', והוא פשוט יורק בפניו של שר הפנים של ישראל, ומביא לנו באמצע החורף ימי שרב. זוהי לא רק פגיעה חמורה בשלטון החוק הישראלי – בהתחשב בדמותו של שר הפנים, שהוא כידוע יהודי דתי, הרי שזוהי גם פגיעה ביהדות כולה. מוטב לכולנו שנזהה את אותו ה' כאנטישמי שהוא, ונפנה למנוע ממנו לשוב ולהכנס לגבולות הארץ.


ויפה שעה אחת קודם!

והיא בכלל לא אנטי

(את הרשימה הזאת רציתי לפרסם כבר לפני יותר משבועיים, אבל כדי שלא לשבור את רצף הפרסומים מארה"ב, המתנתי בסבלנות)

לא יאמן, אבל האנטי-גיבור מצא גיבורה. כן, כן – גיבורה. האמת - סתם גיבורה. היא אמנם אינטיליגנטית ויפה, ומטילה אימה על האנטי-גיבור, אבל היא סתם גיבורה – בלי שום תחילית של אנטי.

העובדה החדשה הזאת, מחייבת אותי להתכונן לבאות. תמיד חיבבתי את ההתייחסות של יאיר לפיד לאשתו בתור "זוגתי שתחיה" (מה שמזכיר לי שורה ששכחתי ברשימת הלא סולח שלי מיום כיפור – לא סולח לאנשים שגורמים לי להרגיש אני צריך להתנצל על זה שאני אוהב לקרוא את הטור של יאיר לפיד), ואני חושב שלבטח בעתיד אני ארצה להתייחס לגיבורה.

יש לי חבר – אחד שיודע, שנוהג לקרוא לזוגתו "הנוכחית". זה אכן משעשע, אבל לא הרושם שאני רוצה ליצור על הגיבורה.

מייד עולה לראשי האפשרות של – זאת בעלת הטעם המפוקפק בגברים – אפשרות שמעלה חיוך על פני, אבל קצת ארוכה מידי, ולא קליטה.

היא כבר הצהירה בעבר שתהיה מוכנה להופיע כאן בתור נ', אבל זה נראה לי לא מספק יחסית למקום שאני נותן לה בחיי.

לקרוא לה המדהימה זה סתם מתחנף, ולפתע עולה בראשי האפשרות של עזר כנגדי. חיבתה שלה למקורות, גורמת לי להשתעשע ברעיון לכמה דקות, אבל אני נאלץ לגנוז את הרעיון, אחרי שאני מחליט שהצירוף הזה עשוי להתפס כאנטי-פמינסטי.

אולי פשוט נקרא לה סתם – הגיבורה?

מצא את ההבדלים: רשימה לרגל פתיחת שנה"ל

חמוש במצלמה של הרבנית, ובכשרון צילום עלוב למדי, יצא האנטי-גיבור למשימה במסגרת פרוייקט מיוחד לרגל פתיחת שנה"ל האקדמית. כשירות ממני לציבור הקוראים, אני מביא להלן מספר תמונות מאוניברסיטת Tulane בניו-אורלינס, מהן תוכלו לראות את ההבדל הניכר שבין האוניברסיטאות בארץ, לאלו שבחו"ל.

מכירים את הכתבות האלו בעיתון בכל פעם שמרחף איום שביתה על האוניברסיטאות, כשמביאים נתונים על שכה"ל בכל מדינה ומדינה – על הלימודים במדינות אירופאיות מי מהן בחינם ומי בשכר לימוד נמוך משמעותית מאשר בארץ, ומנגד על הלימודים בארה"ב שהם הרבה יותר יקרים מאלו שבישראל?  - אתם יודעים מה? כשאוניברסיטת ת"א תראה ככה – נדבר.

המרכז לרישום?

מראה מהכביש – שימו לב לאלמנט המרכזי בעיני – אין גדר! האוניברסיטה פה לא מגודרת ומסוגרת משאר העיר – היא חלק ממנה. אתה הולך ברחוב ואתה מוצא את עצמך מהלך בתוך שטח האוניברסיטה. מישהו יודע איפה זה דיונון?

בניין ווב?

בית הספר לשפות. ככה נראה בניין שראוי ללמוד בו את השפה הגרמנית!

גילמן?

למעשה זהו המבנה שבו מלמד הרב.  כל הבניינים האלו באבן אדומה, עם העמודים והפיתוחים מעל לדלתות נותנים מראה נורא מכובד למוסד הלימודים. הרבה יותר נאה מקופסאות הנעליים שאני רגיל לראות בת"א.

הדשא של גילמן?

(מצטער, כשצילמתי בדיוק לא עברו היו שם בחורות)

סמולרש?

האודיטוריום המקומי - לא ידוע עוד מתי פורטיס מגיעים.

הספרייה של סוראסקי?

טוב, האמת שהספרייה פה, באמת מזכירה קצת את המבנה של סוראסקי...

 פסל מכוער של תומרקין בדשא?

הבניין להנדסה של פליישמן?

קצת יותר נאה מגוש הבטון האפור והנוראי הזה שבת"א.

בסופו של דבר, כנראה שזה עניין של מסורת. יש מקומות שבתחילת המאה הקודמת היו עדיין כפר ערבי, והדבר הכי ישן שנשמר בהם הוא אסבסט, ויש מקומות שב-1919 כבר היתה בהם מסורת של לימודים אקדמים:



כן, יפה פה מאוד. הליכה קצרה בשבילים עושה ממש חשק ללמוד במוסד כזה. מצד שני – איכס, זה בניו-אורלינס.

Tel-Aviv here I come

בכל קבוצה צריך אדיוט

הלכתי עם הרב לראות משחק פוטבול. המשחק בין ה-Saints ל-Tigers היה משחק הפוטבול הראשון למעשה שאני ראיתי מעודי, ולפני הליכה למשחק (שעל פי שמות הקבוצות, אפשר להניח שמדובר בקבוצות מתחרות בחידון התנ"ך המבקשות לשחזר את סיפור דניאל בגוב האריות) וידאתי שאני מכיר לפחות חלק מהחוקים – ובכן, מסתבר שלמרות הסטיגמה הקשורה במשחק, מדובר במשחק מורכב מאוד. בבסיסו עולות למגרש 2 קבוצות, ולכל קבוצה יש 11 שחקני שדה. קבוצה אחת היא התוקפת, ושחקניה שלה אמורים לרוץ אל תוך הרי אדם בגודל מקרר 3 דלתות בניסיון להעביר את הכדור לעבר אזור השער. שחקני הקבוצה השנייה בתפקיד ההגנה אמורים – טוב, לשבור להם ת'צורה. האמת ספורט נהדר שמשלב רגעים יפים של מסירות מרגשות שמזכירות את המסירה המפורסמת מהמשחק של מכבי מול זלג'ריס קובנה (http://www.youtube.com/watch?v=MiybpeIqFN8&feature=related) , אבל מרתקת לא פחות היא התפאורה. נתחיל קודם כל מהקהל – הפוטבול האמריקאי הוא ספורט משפחתי, ואל האצטדיון מגיעות משפחות אמריקאיות שלמות על טפן. מעניינת במיוחד בעיני, היתה נוכחותן של נשים – נכון, את רוב הנשים שראיתי הייתי מסווג לאותה קבוצה של הנשים הפוקדות את סניף ראשל"צ של נאפיס - ועדיין הנוכחות המסיבית של בנות המין היפה באירוע היתה מרשימה בהתחשב בעובדה שהספורט נחשב לספורט מאוד גברי ואלים. דבר נוסף שהרשים אותי היה העובדה שקבוצה ענקית של נגני תזמורת ורקדניות סטייל אתי פולישוק מאוניברסיטת LSU קיימו במהלך המחצית מופע שלא היה מבייש גם את אל"מ דוד רוקני האחראי מידי שנה על מופע יום העצמאות בהר הרצל, אבל מרשים יותר מכל - היה האולם.

המשחק התקיים באולם ה-Superdome. מדובר באולם עצום שמסוגל להכיל מקומות ישיבה ליותר מ-72 אלף צופים, ולמרות שישבנו ביציע עליון באחת השורות הגבוהות, יכלנו לראות את המשחק בצורה טובה מאוד. ממש מופת ארכיטקטונית. למדתי להעריך ארכיטקטורה לראשונה בעקבות החלק הקטן שלקחתי בפרוייקט הקמתו של בסיס חדש. כנציג שהשתתף בפגישות שנערכו בנושא בראשות מפקד היחידה, זכיתי גם לנכוח בפגישה שהתקיימה עם צוות האדריכלים שניסו לשכנע את הפורום לגבי עיצוב שיצרו, שמכיל אלמנט מרכזי של "זרימה". כמובן שבאותה פגישה, כל אותם אנשי צבא גיחכו לעצמם לנוכח ההצעה להקשות על מימוש הפרוייקט לצורך השגתה של "זרימה". כמה שנים לאחר מזה, לאור מצב רוחם של החיילים המשרתים בבסיס הזה כיום, שזורם בעיקר לעבר הביוב, אני יודע להגיד שיש משהו בארכיטקטורה.

אז כן – בעודי יושב במבנה המדהים הזה, מוקף בהמוני אמריקאים – אני מודה. התרשמתי מאוד מהמיצגים עצמם, אך יותר מהמימוש הפיזי שלהם, התרשמתי מהם כסמל לגבהים שאליהם יכולה האומה האמריקאית לנסוק.

-=-

אנחנו חיים בקבוצות, ובכל קבוצה כל אדם ממלא תפקיד. אתם יודעים איך זה עובד: בכל קבוצה כולם לוקחים על  עצמם תפקיד. בכיתה תמיד יהיה את זה שמפריע, את החרשנית, את השתקנים, את היפה, את החנפנית, את זה שכולם שונאים (לא מדובר בפרטים חד-חד ערכיים. כל פרט יכול למלא מספר תפקידים). בכל קבוצת חברים יהיה זה שהוא מצחיק, את זה שמוביל את כולם, וכן – יהיה את הדביל.

בעברי, כאשר הזדמן לי לעבוד לא מעט עם אמריקאים, המצאתי את המשפט: "בכל חבורה צריך אדיוט, במקרה שלנו אלו הם האמריקאים".

-=-

הלכתי עם הרב להרצאה באוניברסיטה. זאת היתה הרצאה שעל פי הכותרת שלה עסקה בניסיונות הלובי הערבי לדה-לגיטימציה של ישראל, אבל מאוד מהר נוכחתי שמדובר יותר בהרצאה: יהודי מתבכיין, מדבר על תופעות שוליים שאמנם היו זוכות לכותרת בעמוד פנימי בעיתון ישראלי, אבל מעניינות פרומיל קטן מהציבור האמריקאי. המרצה דיבר על קבוצות שונות המנסות לתאר מציאות באמצעות חצאי אמיתות כדי להכפיש את דמותה של ישראל ולפגוע בסיוע החוץ של ישראל – מה שלא הפריע לו כמובן, להשתמש בחצאי אמיתות כדי לתאר את זכותה של מדינת היהודים, שמראשית ימי קיומה ועוד קודם לכן, רק מבקשת שלום עם שכניה.

מילא זה – באמת. אמנם בהתחלה כעסתי שדמות אקדמית מכובדת, מרצה בפני קהל של הדיוטות (חלקם תלמידיו של הרב, שהבטיח להם נקודה בונוס בציון הסופי בתמורה לכך, מה שמייד העלה אצלי שאלה לגבי דמותו של הסטודנט האמריקאי, כי אני יודע שלא הייתי עושה שום דבר בשביל נקודה בודדה ועלובה בציון סופי) ומציגה בפניהם תמונת שווא שכזאת. בדרך חזרה הביתה הרב הסביר לי כי לא היה מדובר באירוע אקדמי מכובד, אלא ארוע פוליטי  שבו ביקש המרצה להשפיע על דעת הקהילה היהודית – אז באמת, מילא. הרבה יותר חמור מזה, היה בעיני הקהל.

הרי משני הצדדים מדובר בבורות. בורותם של כל מי שנענים לדמגוגים המבקשים להכפיש את דמותה של ישראל, מהסיבה הפשוטה שישראל באמת מצטלמת מאוד רע במעשיה, והאמריקאי יפה הנפש הממוצע וחסר הידע על הסכסוך הערבי-ישראלי (שלא לדבר על חוסר הידע שלו לגבי מיקומו של המזרח התיכון במפת העולם)  יכול באמת לשאול את עצמו אם אין מקום להשוות בין מדיניות ישראל למדיניות האפרטהייד של דרא"פ. אבל זוהי בורות גם מהצד השני, הצד של הקהל הפרו-ישראלי שמקשיב להרצאה.

כמו בכל קבוצה, היה גם בקהל הזה את האדיוט התורן שללא שום קשר לנושא ההרצאה דרש לשאול בחלק השאלות ותשובות, כיצד נוכל להביא לשחרורו של גלעד שליט – אבל העניין הוא הרבה יותר מזה בעיני – הקהל הוא פשוט אדיוט. אנשים בוגרים, היושבים באולם אוניברסיטאי, ובוהים בדובר שמלהג לעברם מיתוסים מיושנים, ומזין את הפחדים הישנים של היהודי הנרדף, ללא כל מחשבה ביקורתית.

כן, הם טיפשים ושיטחיים – אבל הם טיפשים שיודעים לבנות הישגים ארכיטקטונים מרשימים, אז אני שמח לפחות שהאדיוטים האלה לצידנו.

לב ציוני פועם בניו-אורלינס

יש אנשים שמשתחררים מהצבא, ועושים דברים מרגשים. הרבה אנשים לוקחים את החופש שניתן להם פתאום לאחר אי אילו שנים בתוך מסגרת נוקשה, ומשתמשים בו כדי לייצר הרפתקאות. חלקם נוסעים למזרח הרחוק, חלקם נוסעים לדרום אמריקה, חלקם אם בגלל תחושת החופש המוחלט ממערכת הכללים וחלקם אולי בגלל תחושת החלל שנותר מהשירות הצבאי יעבירו את ימיהם בין הכימיקל החביב עליהם, למשקה האלכוהולי המועדף, והעיקר שהוא יאפשר להם לממש את עצמם בתור דולפין היוצא להרפתקת חייו באוקיאנוס הגדול.

אני? בהתנהגות אנטי-גיבורית מצוייה, בחרתי לבלות את השבועות שלפני תחילת לימודי לתואר השני בחופשה בארה"ב, שאמנם התחילה בשלושה ימים בעיר ניו-יורק, שעשוייה לשלהב את דימיון הקוראים (שלהבת שאני מקווה שהצלחתי לכבות במה שפירסמתי עד כה), אך משם המשכתי לאותו מקום שכוח אל הנקרא ניו-אורלינס – המקום שהשעמום בא אליו כדי למות.

אשתמש בדוגמא כדי לסבר את האוזן (או שמא, בהתחשב בפלטפורמה המשמשת אותי, עדיף לכתוב לסבר את העין?). אזור התיירות המרכזי של העיר ניו-אורלינס הוא הרובע הצרפתי – האתר המרכזי למסיבות המרדי-גרה שיתרחשו בסביבות פברואר, ומקום מושבם של לא מעט ברים ומסעדות מקומיות. המקום הוא שילוב של שכונת נווה צדק על בתיה הקטנים והיפים עם רחוב אלנבי במלוא תפארת עליבותו, על כל חנויות התיירים המציאות סחורה זולה וירודה. במרכז הרחוב הראשי אפשר למצוא את שוק התיירים המקומי, המזכיר במרכולתו את הדוכנים של שוק הכרמל בחלק הקרוב לאלנבי ונחלת בנימין. סיור ברחובות הצדדים יאפשר הצצה לחנויות קטנות ובינהן גם חנויות המציגות פריטים קטנים כמו חיילי בדיל המשחזרים את מלחמת האזרחים האמריקאית או את מלחמת העולם השנייה, וגם פריטים מקוריים מתקופת המלחמה הכוללים קסדה, מדליות וסמלים נאצים – תזכורת לאוכלוסיה הנאורה השוכנת בדרום ארה"ב.

אז למה הגעתי לניו-אורלינס? ובכן אחי ומשפחתו גרים כאן, היות והוא מרצה באחת האוניברסיטאות המקומיות, וכך מצאתי את עצמי – כבשה לבנה תקועה בבית השחי האמריקאי. למה כבשה לבנה? ובכן הרשאתי לעצמי לעשות שינוי קל למונח "כבשה שחורה", מכיוון שלאורך השנים באופן שאני לא לגמרי הצלחתי לתפוס, מצאתי את עצמי מקבל את תפקיד הבן הכופר במשפחתנו שקיבלה על עצמה את עול המצוות, והגדיל לעשות אחי, שלפני חודשים הוסמך לרבנות. אם כך, אני היא הכבשה הלבנה, פשוט כי היה נראה לי שמוטב שאשאיר את הצבע השחור לאנשים שבחרו לאמץ אותו.

לא, לא, אינני מבקש מכם רחמים – הגעתי לפה בחפץ לב, כי כך אני זוכה לבלות עם הנסיכה לבית פוקס, אחיינתי היקרה. למעשה, הרי אני בסה"כ לקחתי דוגמא מחברתי נ' (ועליה אולי בהזדמנות אחרת) שלאחר שחרורה מהצבא בתום שירות כקצינה ביחידת מודיעין מובחרת מצאה עצמה מקבלת על עצמה שלל משימות בייביסטר, רק שאני לקחתי את זה רחוק יותר, ונסעתי לצד השני של כדור הארץ.

וכך מצאתי עצמי מבלה את שמחת תורה בניו-אורלינס, בחברת הקהילה היהודית המקומית החב"דניקית. נבוך בשביל אחי על התנהלותי האפיקורסית, גררתי את עצמי לבית הכנסת כדי להשתתף ולו רק בחלק משמחת החג, וכך הובלתי (או כובדתי כדברי הרב המקומי, למרות שיש מקום להתווכח על כך) – כבשה לבנה ותמימה – להשתתף באחת ההקפות ולאחוז בספר התורה – אירוע מינורי לכל הדעות, כזה שחוויתי כבר בעבר, כאשר השתתפתי בשמחת החג בניסיון להביא קצת שמחה וגאווה לאבי בבית הכנסת השכונתי – והנה, כאילו כדי לפצות על עליבותה של ההרפתקה של אותה כבשה לבנבנה אנטי גיבורה, בחרו חבריו הטובים של הרב מעאנדל מלובוויץ' לקחת את המסיבה החוצה, ולצאת עם ספרי התורה לרחוב ולכביש, ואני בינהם מחזיק בספר התורה, מחייך את החיוך ה- 'אני הולך להרוג מישהו'.

-=-

בטרם החל כל זה, שמעתי את דברי הרב שסיפר לצאן מרעיתו על זמנים וימים אחרים, כאשר יהודי רוסיה נרדפו, ונמנעה מהם הזכות לחגוג את ימי החג, אך הם כיום, חיים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות כאנשים שווים בעלי זכויות מלאות, ולכן הוא ביקש להקדיש את ההקפה למדינה האמריקאית הטובה – ואני, כבשה שמאלנית שללא פיקוח צמוד עלולה לפעמים להשמע כעוכרת ישראל, לא אפיקורסית, אך לבטח לא כבשת הדגל של הציבור היהודי – לפתע חשתי תחושה לא מוכרת – לב ציוני פעם בקרבי בהתרסה כנגד הגלותיות היהודית המבקשת להודות לפריץ.

המשך יבוא.

קו 82

הקדמנו קצת.

אמנם כבר הגענו לניו-יורק בימים האחרונים של ספטמבר, ויש קרירות מסויימת באוויר, ובארץ הרי כבר עברו לשעון חורף, אבל אנחנו הקדמנו קצת. בעוד חודש סנטרל פארק בטח יהיה מהמם. העצים פה יחליפו צבעים, והנוף יתמלא בגוונים של חום ואדום עם ירוק. עכשיו עוד מוקדם, ואנחנו מקבלים את סטנרל פארק עדיין במלתחת הקיץ שלו.

את הרשימה הזאת (רשימה או פוסט? מה עדיף? חובבי העברית כמובן ידרשו את השימוש במילה 'רשימה', אבל זה נשמע קצת פלצני. האם 'פוסט' לא חדרה כבר לשפה?) אני כותב כבר יותר משבוע אחרי מניו-אורלינס - אבל אין צורך להקדים את המאוחר. לאחותי ולי היו 3 ימים לבלות בניו-יורק לפני שנגיע לניו-אורלינס, והאי מנהטן הוא בהחלט מקום ראוי להסתובב בו (עמדתי לכתוב שהוא מקום ראוי לנוח בו, אבל פתאום זה היה נראה לא לעניין. לנוח בניו-יורק? העיר שמכילה את Times Square שיכולה להעיר כנראה מדינת עולם שלישי באפריקה?).

זו היא לא הפעם הראשונה שאני מבקר בניו-יורק, גם לא שלישית או רביעית. אני לא רוצה להתיימר להיות מי שמיצה את ניו-יורק, ולמעשה לא התקרבתי ללחקור את העיר לעומק, אבל בהחלט שבעתי מהמקומות הבנאליים שבה. הייתי ב-Empire State Building, וראיתי את ה-Ground Zero, ותצפתי על פסל החירות. ביקרתי בבתי עסק מרשימים כמו FAO Schwarz והחנות של Apple (שהאמת שממנה לא כל כך שבעתי, ואני מוכן לחזור אליה שוב ושוב). נכון, תמיד אפשר לחזור לבתי הנכות שלה (הא לכם פלצני העברית! מה דעתכם על זה!), אבל האמת שאני חובב מאוד קטן של מוזיאונים. לא, מבחינתי את ניו-יורק יש לכבוש ברגליים. הניו-יורקים עצמם כנראה תיכננו את זה ככה, ולכן הם לא השקיעו יותר מידי בתשתית התחבורה הציבורית שלהם. אני בטוח שמדובר ברשת תחבורה נהדרת, שהרי היא מצליחה לתמוך בתפעול של מיליוני האנשים הגודשים את מנהטן, ובכל זאת, הרכבת התחתית שלה (Subway בפי העם) מחווירה לעומת יעילותה של הרכבת התחתית של אהובתי הראשונה – לונדון (Underground או Tube בפי העם). כן, הניו-יורקים ידעו מה הם עושים, כי הם הרי יצרו רשת רחובות ישרים בשתי וערב (חוץ מרחוב ברודווי החכמולוג), שמאפשרים לך לצאת לטיולים רגליים ארוכים. לחצות את סנטרל פארק בין מערב למזרח וחזרה, לרדת למטה, להמשיך לסוהו ול-Little Italy הצמודה ל-China Town שבה תזכה לראות את כל המכולות המיוחדות ובתי העסק שמציעים את כל מה שלעמקי הים יש להציע. כן, זאת דרך מעולה לחוות את העיר הזאת. רק עצה קטנה – תנעלו נעלים נוחות! לעזאזל כמה שכאבו לי הרגליים... (היה קר מידי לסנדלי השורש שתיכננתי עליהם, ומצאתי את עצמי הולך עם נעלים שלא נועדו להליכות ארוכות)

את יום שני בניו-יורק, אחותי ואני החלטנו לנצל לטובת קניות, ולצורך כך תיכננו לנסוע לאחד האאוטלטים של ניו-ג'רסי, אבל משהו השתבש. איפשהו בדרך, כשאנחנו מנסים למצוא את דרכנו לאוטובוס שיקח אותנו לניו-ג'רסי, כנראה שהתבלבלנו ועלינו על קו 82, כי לפתע פתאום שמענו מסביבנו רק עברית. אחוז הישראלים סביבנו עלה באופן דרסטי, וכשהגענו לקניון מצאנו בעיקר ישראלים, ואם לא ישראלים אז יהודים דתיים, אלו בצירוף בני מיעוטים אחרים במקום (כושים) –הובילו אותי מייד למסקנה – אנחנו בקניון הגדול של פתח-תקווה. הטראומה הקשה המתלווה להבנה שאני בפתח-תקווה, הובילה אותי כנראה להלם, במהלכו הוצאתי כמעט 200 דולר על בגדים, מתוכם יותר מחצי ב-Banana Republic (ראו זאת צוואה רשמית, וכשאני אמות, תקברו אותי בחליפה משם).

יכול להיות שיש מי שימצא בזה עניין רע – תרבות הצריכה והקניות של העולם המערבי שאנו הישראלים מיהרנו לייבא מאחינו האמריקאים, והנה אחותי ואני מוצאים את עצמנו חלק מאותה כלכלת קניות, שהביאה לכך שיש קו אוטובוס מיוחד שמוציא במשך כל היום תיירים מניו-יורק לקניון בניו-ג'רסי – אבל תקפצו לי. אני אוהב ללבוש דברים יפים.

ניו-יורק לא הסתכמה בזה. היו גם 3 מוזיאונים (Cooper-Hewitt, National Design Museun,  Metropolitan, Jewish Museum – האחרון ממש לא מומלץ) וההצגה La Cage aux Folles (ובתרגום קל לעברית – כלוב העליזים – וכן, זה בדיוק מה שזה נשמע), אבל מספיק בינתיים. בפעם הבאה, סיפורים מניו-אורלינס.



מסע לארה"ב דרך 1987

בדרך לשדה"ת אני מצטער להבין שאני אפספס את התוכנית הערב של "עבודה ערבית" המצויינת של סייד קשוע המעולה, אבל בהיותה תוכנית שמשובצת בלוח השידורים של קשת, במוצאי שבת, אני מאמין שלפחות אחד הפרקים יהיה באיזו חבילת צפייה מטעם קשת בטיסה.

בדרך לשדה"ת בן-גוריון, אנחנו מגיעים אל מעגל האבטחה הראשון, כשהמאבטח בכניסה לשדה מתכופף לכיוון חלון המכונית, בוחן אותנו בעיניו, ואני כבר ממתין לצעד הבא - שיכלול כמו שכולנו יודעים, ניסיון להוציא מאיתנו איזשהו משפט כדי לבדוק את המבטא של יושבי הרכב – במבטא מושלם של מי שעלה לארץ לפני 7 שנים מרוסיה, ועדיין לא נטמע בחבר'ה הישראלית הוא מברך אותנו בערב טוב, ולמשמע תשובתנו משלח אותנו להמשך דרכנו.

עם כניסתנו לטרמינל, אנחנו מתחילים את שלב הבידוק הבטחוני. קצת כמו השכנים השמאלנים של אמג'ד בעבודה ערבית, אני מסתכל מאחורי ורואה בחור מבוגר יחסית עם זקן שבטח מפאר את המגזינים של תנועת החמאס, נושא בידיו קופסא ענקית של איזשהו צעצוע של ברבי. מעניין אם הוא עבר את אותו השומר שאנחנו עברנו בכניסה לשדה. שאר הזמן בשדה עובר בזריזות – וטוב שכך, כי בהמשך שלבי הבידוק הבטחוני אנחנו פוגשים את מיטב העם, השגרירים הישראלים בחו"ל. לא, לא השמנת, יותר כמו הקרום של החלב ששנאנו בתור ילדים שהיה נוצר לנו בשוקו. אנחנו לא צריכים כלום, ובכל זאת עושים סיבוב בחנות של באג, כדי לראות את המחירים המוגזמים והלא הגיוניים. קפיצה זריזה לחנות הספרים, כדי לראות את המחירים הנוראיים ששם, ואז אני נזכר שלא הצעתי לתמר לקנות לה סיגריות, כמו שאני עושה בדרך כלל לפני טיסות לחו"ל – צעד שזוכה בגערה חמורה מצידה של אחותי, שמסבירה לי שאמנם אנחנו לא צריכים לחנך אנשים אחרים, אבל שאין שום סיבה שנציע לעזור להם להרוג את עצמם.

הקניות מאפשרות לנו לדלג על הנהירה ההמונית עם תחילת העלייה למטוס, ואנחנו עולים בניחותא. פה אני תופס שאנחנו עולים על טיסה של דלתא, ולא אל-על, ולכן התוכניות שלי על חבילת התוכניות של קשת יתבטלו. לא נורא – אני מושיט את ידי לחוברת הטיסה כדי לראות מה מציעים בטיסה הזאת, וממהר להתאכזב – סרטים גרועים למדי – אבל רגע! אני מביט על גבו של הכיסא שלפני. עדיין מסרב לקבל את העובדה שמול הפרצוף שלי, ומוריד את מגש האוכל מצפה למצוא אותו שם, ומבין פתאום – אין מסך טלוויזיה! האם בדרך לשדה"ת נכנסנו למכונת זמן וחזרנו ל-1987?! איך יתכן שבטיסה טרנס-אטלנטית שנמשכת יותר מ-10 שעות, אין מסך טלוויזיה?!

כשל חמור בפקודת המבצע. הניסיון הצבאי כבר לימד אותי שתוכניות תמיד נופלות על הדברים הקטנים – השבתה למערכת, בדיוק לפני הרצאה חשובה שאתה מתכוון להעביר, נפילת חשמל, מזגן שלא יעבוד בחדר שבו תעביר יום דיונים שלם, או גנן שיפעיל מכסחת דשא רעשנית ממש באמצע הנאום המרגש שמישהו נושא ברחבה החיצונית. לרשימה הזאת אפשר עכשיו להוסיף את הטלוויזיה בטיסה לארה"ב – הוראות שנכתבו בשעמום.

כאילו כדי לפצות על החוסר בטלויזיה שתשעשע אותי – ילד קטן מתחיל לצווח בקולי קולות...

המחשבה על 1987 גורמת לי לחשוב על הילדות. מה קרה למילה "אווירון"? כשהיינו קטנים היינו קוראים לציור הזה של המטוס - אווירון, אבל היום מדברים רק על מטוסים. נראה שהמילה אווירון נשארה מנת חלקו של הגשש החיוור שמציע להעלות את המים לקפיטריה בטבריה בעזרת אווירון. המשך הטיסה דווקא לא היה כל כך נורא. אוכל המטוסים דווקא השתפר באופן ניכר מאז 1987. הוא עדיין מדיף ריח לא נעים, אבל עכשיו הוא דומה מבחינתי לאוכל צבאי. זה לא מריח טוב, אבל הטעם נסבל. לא משהו שתרצה לאכול שוב, ובטח שלא תנקוט בשום צעד אקטיבי ישיר כדי לאכול אותו, אבל כיוון שאתה כבר כאן, וזה כבר מול הפרצוף, אז אפשר גם לאכול את זה.

בתור לביקורת הדרכונים בנמל התעופה ב-JFK, אני רואה אישה ערבייה שלא ממשיכה במסלול של התור, אלא נעצרה וממתינה מאחורי רצועת הבד שחוסמת את המעבר. אני חושב לעצמי שהיא בטח פשוט רגילה לעמוד במחסומים, ותוהה אם סייד קשוע היה נהנה מההלצה הזאת כמוני.

אנחנו מגיעים לניו-יורק בשעות בוקר מוקדמות. שכרנו דירה ב-Upper West Side, כלומר עמוק בתוך האזור היהודי, ואחרי שאנחנו נחים כשעה וחצי, שבמהלכה אני מצליח למצוא שידור חוזר של חוק וסדר, אנחנו מחליטים לצאת לקנות לעצמנו קצת מצרכים לדירה. השעה כבר אחרי 8:00 בבוקר, אבל ניו-יורק עדיין מנומנמת מאוד. זה אמנם אזור יהודי, אבל איכשהו לא נראה לי שכל העיר נסעה לבלות את סוכות בצימר בצפון.

מזג האוויר נעים מאוד.

אני: Brisk weather

אחותי: I like this weather

אני: yes, it's very sutiable for walking

אחותי: אני יודעת שאתה לא מת על העיר הזאת, אבל אני מאוד אוהבת ללכת פה.

אני: אין לי שום דבר נגד העיר, אני פשוט מעדיף את לונדון.

אחותי: כי בלונדון יש הרבה יותר ערבים?

אני רושם לעצמי שמתישהו בעתיד אני אצטרך לגגל ולבדוק באמת כמה יהודים וכמה ערבים יש בניו-יורק.

אנחנו ממשיכים בטיול הרגלי שלנו. עוצרים במעדניה יהודית כשרה, ואח"כ קונים קצת ירקות בשוק אורגני. בדרך אנחנו עוברים ליד בתי קפה, וחנויות עתיקות, ושלטים שמבשרים על קיומה של מכבסה סינית – ואיכשהו, נוצר בי חשק עז לראות סרט של וודי אלן.

המשך יבוא.

לא סולח!

אני זוכר כשהייתי קטן – גילאים של גן חובה וכיתות ראשונות - שסביב יום הכיפורים, היו מספרים לנו על החג ועל שערי השמיים שנפתחים, על מה שבין בן-אדם למקום, ומה שבין בן-אדם לחברו, ועל הצורך לבקש סליחה מסביבתנו. אני זוכר שהרגשתי הרגשה מאוד קשה עם זה בתקופתו. אתם צריכים להבין שעבור ילד עם תסמיני פולניות קשים (מינוס הציניות שסיגלתי לעצמי בשנים שלאחר מכן) עצם זה שאני אוכל בעוד ששאר בני המשפחה צמים גרם לי לרגשות אשמה קשים (מה שהוביל לזה שכבר בגיל 9-10 צמתי ביום כיפור), כך שהצורך לעשות חשבון נפש ולבדוק למי אני חייב סליחה, היה עומס כבד על הלב היהודי-פולני הצעיר. הצורך לממש את חשבון הנפגש, וגם לגשת ולבקש סליחה – כל זה היה טראומתי למדי.

לפני כמה ימים ראיתי את אחד מהמתפללים בבית הכנסת השכונתי ניגש לאדם ומבקש ממנו מחילה. אני לא יודע מה בדיוק הסיפור שעמד מאחורי זה. אני חושב שמי שביקשו ממנו סליחה היה די נבוך מזה, אבל לא בטוח שהוא או הבחור שביקש מחילה ידעו בכלל על מה צריך לבקש אותה. כיום, כשאני מביט בעניין הזה מהצד, הציניות כבר נכנסת לפעולה, ואני לא מבין את המנהג הזה. אולי כי רובנו לא באמת מבקשים סליחה. כשמבקשים מאיתנו סליחה, אנחנו גם לא באמת סולחים – אנחנו סולחים כי זה מה שמכתיבה לנו הסביבה, או האינטרסים שלנו, אבל לא ממקום אמיתי.

התחלתי לחשוב על זה. אני באמת לא סולח:

·         לא סולח לגואי, שגילה לי את קיומו של המשחק Colonization 4, ומבחינתי חייב לי 9 שעות מהחיים שלי שלא ישובו.

·         לא סולח למניאקים מ-Play Game שנותנים שירות מחורבן, ולקח להם יותר מ-3 שבועות לטפל לי ב-Playstation

·         לא סולח לציבור, כי הוא מטומטם, אבל גם אני צריך לשלם.

·         לא סולח לזוגתי לשעבר שתמות, שהתגלתה ככלבה בוגדנית.

·         לא סולח למלצרית שלפני כמה שנים הגישה לי בטעות קלזונה עם בשר, אחרי ששאלתי אם זה צימחוני, ומאז אני צריך לחיות עם הידיעה שהשילוב הזה בעצם טעים.

·         לא סולח ל-ש', ששברה לי את הלב, אבל שכבה עם כל שאר העולם (ללא הגבלות של גיל ומין)

·         לא סולח למניאק שחתך לי את הגלגל ליד החומוס של אבו-מרואן ביפו.

·         לא סולח למניאק (לאו דווקא אותו אחד) שגנב לי את הרדיו-דיסק ליד החומוס של אבו-מרואן ביפו, והביא לסיום מנהג מאוד כיפי של ימי שישי.

·         לא סולח למוכר מהשוק שמכר לי את הסברס ב-18 שקל לקילו, ושנייה אח"כ סיפר לחבר שלו בערבית שהוא קנה את זה בבוקר ב-10.

·         לא סולח לאביה.

·         לא סולח לחארות שכבר 3 פעמים פתחו את הקופסא של HOT וניתקו אותי מאינטרנט וכבלים לכמה ימים.

·         לא סולח לבעל דירה שלי, שכבר יותר משנה לא סיים לטפל ברטיבות בקיר.

·         לא סולח לדיירת הקודמת בדירה, שהשאירה לי חוב של 200 שקל לועד בית.

·         לא סולח לא' שמירר לי את החיים כשהייתי צריך לעבוד איתו יותר משנה.

·         לא סולח ל-א' השני (שהחליף את הראשון) שהשתן עלה לו לראש (מי הוציא אותו לקצונה, הא?).

·         לא סולח לשיטה הקפיטליסטית (אוף, למה Iphone זה כזה יקר)

·         לא סולח לבחור מהמסעדה שאמר לי שאני דומה לגיל חובב.

·         לא סולח למור, שבניסיון למצוא בי משהו נאה, אמרה לי שיש לי אחלא גבות.

·         לא סולח לעיריית ת"א שסגרו את שוק האתרוג (למרות שמאז שאני לא הולך לאבו-מרואן, זה כבר פחות משנה).

·         לא סולח לעיריית רמת השרון, שהבורות בכביש ליד הבסיס, כבר עלו לי הון בתיקונים של האוטו.

·         לא סולח לעיריית ירושלים (הם לא סימנו את המקום בצורה נורמלית, ובאמת לא ידעתי שזה מקום של נכים)

·         לא סולח לשוטרת דלית – אז עליתי קצת על הקו הפרדה כי לא נתנו לי להשתלב בנתיב – איפה את כל יום כשאנשים פשוט עוקפים את הפקק דרך שם.

·         לא סולח למי שקורא את הפוסט הזה וחושב שאני סתם קטנוני.

חתימה כולה לכולכם.