הלכתי עם הרב לראות משחק פוטבול. המשחק בין ה-Saints ל-Tigers היה משחק הפוטבול הראשון למעשה שאני ראיתי מעודי, ולפני הליכה למשחק (שעל פי שמות הקבוצות, אפשר להניח שמדובר בקבוצות מתחרות בחידון התנ"ך המבקשות לשחזר את סיפור דניאל בגוב האריות) וידאתי שאני מכיר לפחות חלק מהחוקים – ובכן, מסתבר שלמרות הסטיגמה הקשורה במשחק, מדובר במשחק מורכב מאוד. בבסיסו עולות למגרש 2 קבוצות, ולכל קבוצה יש 11 שחקני שדה. קבוצה אחת היא התוקפת, ושחקניה שלה אמורים לרוץ אל תוך הרי אדם בגודל מקרר 3 דלתות בניסיון להעביר את הכדור לעבר אזור השער. שחקני הקבוצה השנייה בתפקיד ההגנה אמורים – טוב, לשבור להם ת'צורה. האמת ספורט נהדר שמשלב רגעים יפים של מסירות מרגשות שמזכירות את המסירה המפורסמת מהמשחק של מכבי מול זלג'ריס קובנה (http://www.youtube.com/watch?v=MiybpeIqFN8&feature=related) , אבל מרתקת לא פחות היא התפאורה. נתחיל קודם כל מהקהל – הפוטבול האמריקאי הוא ספורט משפחתי, ואל האצטדיון מגיעות משפחות אמריקאיות שלמות על טפן. מעניינת במיוחד בעיני, היתה נוכחותן של נשים – נכון, את רוב הנשים שראיתי הייתי מסווג לאותה קבוצה של הנשים הפוקדות את סניף ראשל"צ של נאפיס - ועדיין הנוכחות המסיבית של בנות המין היפה באירוע היתה מרשימה בהתחשב בעובדה שהספורט נחשב לספורט מאוד גברי ואלים. דבר נוסף שהרשים אותי היה העובדה שקבוצה ענקית של נגני תזמורת ורקדניות סטייל אתי פולישוק מאוניברסיטת LSU קיימו במהלך המחצית מופע שלא היה מבייש גם את אל"מ דוד רוקני האחראי מידי שנה על מופע יום העצמאות בהר הרצל, אבל מרשים יותר מכל - היה האולם.
המשחק התקיים באולם ה-Superdome. מדובר באולם עצום שמסוגל להכיל מקומות ישיבה ליותר מ-72 אלף צופים, ולמרות שישבנו ביציע עליון באחת השורות הגבוהות, יכלנו לראות את המשחק בצורה טובה מאוד. ממש מופת ארכיטקטונית. למדתי להעריך ארכיטקטורה לראשונה בעקבות החלק הקטן שלקחתי בפרוייקט הקמתו של בסיס חדש. כנציג שהשתתף בפגישות שנערכו בנושא בראשות מפקד היחידה, זכיתי גם לנכוח בפגישה שהתקיימה עם צוות האדריכלים שניסו לשכנע את הפורום לגבי עיצוב שיצרו, שמכיל אלמנט מרכזי של "זרימה". כמובן שבאותה פגישה, כל אותם אנשי צבא גיחכו לעצמם לנוכח ההצעה להקשות על מימוש הפרוייקט לצורך השגתה של "זרימה". כמה שנים לאחר מזה, לאור מצב רוחם של החיילים המשרתים בבסיס הזה כיום, שזורם בעיקר לעבר הביוב, אני יודע להגיד שיש משהו בארכיטקטורה.
אז כן – בעודי יושב במבנה המדהים הזה, מוקף בהמוני אמריקאים – אני מודה. התרשמתי מאוד מהמיצגים עצמם, אך יותר מהמימוש הפיזי שלהם, התרשמתי מהם כסמל לגבהים שאליהם יכולה האומה האמריקאית לנסוק.
-=-
אנחנו חיים בקבוצות, ובכל קבוצה כל אדם ממלא תפקיד. אתם יודעים איך זה עובד: בכל קבוצה כולם לוקחים על עצמם תפקיד. בכיתה תמיד יהיה את זה שמפריע, את החרשנית, את השתקנים, את היפה, את החנפנית, את זה שכולם שונאים (לא מדובר בפרטים חד-חד ערכיים. כל פרט יכול למלא מספר תפקידים). בכל קבוצת חברים יהיה זה שהוא מצחיק, את זה שמוביל את כולם, וכן – יהיה את הדביל.
בעברי, כאשר הזדמן לי לעבוד לא מעט עם אמריקאים, המצאתי את המשפט: "בכל חבורה צריך אדיוט, במקרה שלנו אלו הם האמריקאים".
-=-
הלכתי עם הרב להרצאה באוניברסיטה. זאת היתה הרצאה שעל פי הכותרת שלה עסקה בניסיונות הלובי הערבי לדה-לגיטימציה של ישראל, אבל מאוד מהר נוכחתי שמדובר יותר בהרצאה: יהודי מתבכיין, מדבר על תופעות שוליים שאמנם היו זוכות לכותרת בעמוד פנימי בעיתון ישראלי, אבל מעניינות פרומיל קטן מהציבור האמריקאי. המרצה דיבר על קבוצות שונות המנסות לתאר מציאות באמצעות חצאי אמיתות כדי להכפיש את דמותה של ישראל ולפגוע בסיוע החוץ של ישראל – מה שלא הפריע לו כמובן, להשתמש בחצאי אמיתות כדי לתאר את זכותה של מדינת היהודים, שמראשית ימי קיומה ועוד קודם לכן, רק מבקשת שלום עם שכניה.
מילא זה – באמת. אמנם בהתחלה כעסתי שדמות אקדמית מכובדת, מרצה בפני קהל של הדיוטות (חלקם תלמידיו של הרב, שהבטיח להם נקודה בונוס בציון הסופי בתמורה לכך, מה שמייד העלה אצלי שאלה לגבי דמותו של הסטודנט האמריקאי, כי אני יודע שלא הייתי עושה שום דבר בשביל נקודה בודדה ועלובה בציון סופי) ומציגה בפניהם תמונת שווא שכזאת. בדרך חזרה הביתה הרב הסביר לי כי לא היה מדובר באירוע אקדמי מכובד, אלא ארוע פוליטי שבו ביקש המרצה להשפיע על דעת הקהילה היהודית – אז באמת, מילא. הרבה יותר חמור מזה, היה בעיני הקהל.
הרי משני הצדדים מדובר בבורות. בורותם של כל מי שנענים לדמגוגים המבקשים להכפיש את דמותה של ישראל, מהסיבה הפשוטה שישראל באמת מצטלמת מאוד רע במעשיה, והאמריקאי יפה הנפש הממוצע וחסר הידע על הסכסוך הערבי-ישראלי (שלא לדבר על חוסר הידע שלו לגבי מיקומו של המזרח התיכון במפת העולם) יכול באמת לשאול את עצמו אם אין מקום להשוות בין מדיניות ישראל למדיניות האפרטהייד של דרא"פ. אבל זוהי בורות גם מהצד השני, הצד של הקהל הפרו-ישראלי שמקשיב להרצאה.
כמו בכל קבוצה, היה גם בקהל הזה את האדיוט התורן שללא שום קשר לנושא ההרצאה דרש לשאול בחלק השאלות ותשובות, כיצד נוכל להביא לשחרורו של גלעד שליט – אבל העניין הוא הרבה יותר מזה בעיני – הקהל הוא פשוט אדיוט. אנשים בוגרים, היושבים באולם אוניברסיטאי, ובוהים בדובר שמלהג לעברם מיתוסים מיושנים, ומזין את הפחדים הישנים של היהודי הנרדף, ללא כל מחשבה ביקורתית.
כן, הם טיפשים ושיטחיים – אבל הם טיפשים שיודעים לבנות הישגים ארכיטקטונים מרשימים, אז אני שמח לפחות שהאדיוטים האלה לצידנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה