בדרך לשדה"ת אני מצטער להבין שאני אפספס את התוכנית הערב של "עבודה ערבית" המצויינת של סייד קשוע המעולה, אבל בהיותה תוכנית שמשובצת בלוח השידורים של קשת, במוצאי שבת, אני מאמין שלפחות אחד הפרקים יהיה באיזו חבילת צפייה מטעם קשת בטיסה.
בדרך לשדה"ת בן-גוריון, אנחנו מגיעים אל מעגל האבטחה הראשון, כשהמאבטח בכניסה לשדה מתכופף לכיוון חלון המכונית, בוחן אותנו בעיניו, ואני כבר ממתין לצעד הבא - שיכלול כמו שכולנו יודעים, ניסיון להוציא מאיתנו איזשהו משפט כדי לבדוק את המבטא של יושבי הרכב – במבטא מושלם של מי שעלה לארץ לפני 7 שנים מרוסיה, ועדיין לא נטמע בחבר'ה הישראלית הוא מברך אותנו בערב טוב, ולמשמע תשובתנו משלח אותנו להמשך דרכנו.
עם כניסתנו לטרמינל, אנחנו מתחילים את שלב הבידוק הבטחוני. קצת כמו השכנים השמאלנים של אמג'ד בעבודה ערבית, אני מסתכל מאחורי ורואה בחור מבוגר יחסית עם זקן שבטח מפאר את המגזינים של תנועת החמאס, נושא בידיו קופסא ענקית של איזשהו צעצוע של ברבי. מעניין אם הוא עבר את אותו השומר שאנחנו עברנו בכניסה לשדה. שאר הזמן בשדה עובר בזריזות – וטוב שכך, כי בהמשך שלבי הבידוק הבטחוני אנחנו פוגשים את מיטב העם, השגרירים הישראלים בחו"ל. לא, לא השמנת, יותר כמו הקרום של החלב ששנאנו בתור ילדים שהיה נוצר לנו בשוקו. אנחנו לא צריכים כלום, ובכל זאת עושים סיבוב בחנות של באג, כדי לראות את המחירים המוגזמים והלא הגיוניים. קפיצה זריזה לחנות הספרים, כדי לראות את המחירים הנוראיים ששם, ואז אני נזכר שלא הצעתי לתמר לקנות לה סיגריות, כמו שאני עושה בדרך כלל לפני טיסות לחו"ל – צעד שזוכה בגערה חמורה מצידה של אחותי, שמסבירה לי שאמנם אנחנו לא צריכים לחנך אנשים אחרים, אבל שאין שום סיבה שנציע לעזור להם להרוג את עצמם.
הקניות מאפשרות לנו לדלג על הנהירה ההמונית עם תחילת העלייה למטוס, ואנחנו עולים בניחותא. פה אני תופס שאנחנו עולים על טיסה של דלתא, ולא אל-על, ולכן התוכניות שלי על חבילת התוכניות של קשת יתבטלו. לא נורא – אני מושיט את ידי לחוברת הטיסה כדי לראות מה מציעים בטיסה הזאת, וממהר להתאכזב – סרטים גרועים למדי – אבל רגע! אני מביט על גבו של הכיסא שלפני. עדיין מסרב לקבל את העובדה שמול הפרצוף שלי, ומוריד את מגש האוכל מצפה למצוא אותו שם, ומבין פתאום – אין מסך טלוויזיה! האם בדרך לשדה"ת נכנסנו למכונת זמן וחזרנו ל-1987?! איך יתכן שבטיסה טרנס-אטלנטית שנמשכת יותר מ-10 שעות, אין מסך טלוויזיה?!
כשל חמור בפקודת המבצע. הניסיון הצבאי כבר לימד אותי שתוכניות תמיד נופלות על הדברים הקטנים – השבתה למערכת, בדיוק לפני הרצאה חשובה שאתה מתכוון להעביר, נפילת חשמל, מזגן שלא יעבוד בחדר שבו תעביר יום דיונים שלם, או גנן שיפעיל מכסחת דשא רעשנית ממש באמצע הנאום המרגש שמישהו נושא ברחבה החיצונית. לרשימה הזאת אפשר עכשיו להוסיף את הטלוויזיה בטיסה לארה"ב – הוראות שנכתבו בשעמום.
כאילו כדי לפצות על החוסר בטלויזיה שתשעשע אותי – ילד קטן מתחיל לצווח בקולי קולות...
המחשבה על 1987 גורמת לי לחשוב על הילדות. מה קרה למילה "אווירון"? כשהיינו קטנים היינו קוראים לציור הזה של המטוס - אווירון, אבל היום מדברים רק על מטוסים. נראה שהמילה אווירון נשארה מנת חלקו של הגשש החיוור שמציע להעלות את המים לקפיטריה בטבריה בעזרת אווירון. המשך הטיסה דווקא לא היה כל כך נורא. אוכל המטוסים דווקא השתפר באופן ניכר מאז 1987. הוא עדיין מדיף ריח לא נעים, אבל עכשיו הוא דומה מבחינתי לאוכל צבאי. זה לא מריח טוב, אבל הטעם נסבל. לא משהו שתרצה לאכול שוב, ובטח שלא תנקוט בשום צעד אקטיבי ישיר כדי לאכול אותו, אבל כיוון שאתה כבר כאן, וזה כבר מול הפרצוף, אז אפשר גם לאכול את זה.
בתור לביקורת הדרכונים בנמל התעופה ב-JFK, אני רואה אישה ערבייה שלא ממשיכה במסלול של התור, אלא נעצרה וממתינה מאחורי רצועת הבד שחוסמת את המעבר. אני חושב לעצמי שהיא בטח פשוט רגילה לעמוד במחסומים, ותוהה אם סייד קשוע היה נהנה מההלצה הזאת כמוני.
אנחנו מגיעים לניו-יורק בשעות בוקר מוקדמות. שכרנו דירה ב-Upper West Side, כלומר עמוק בתוך האזור היהודי, ואחרי שאנחנו נחים כשעה וחצי, שבמהלכה אני מצליח למצוא שידור חוזר של חוק וסדר, אנחנו מחליטים לצאת לקנות לעצמנו קצת מצרכים לדירה. השעה כבר אחרי 8:00 בבוקר, אבל ניו-יורק עדיין מנומנמת מאוד. זה אמנם אזור יהודי, אבל איכשהו לא נראה לי שכל העיר נסעה לבלות את סוכות בצימר בצפון.
מזג האוויר נעים מאוד.
אני: Brisk weather
אחותי: I like this weather
אני: yes, it's very sutiable for walking
אחותי: אני יודעת שאתה לא מת על העיר הזאת, אבל אני מאוד אוהבת ללכת פה.
אני: אין לי שום דבר נגד העיר, אני פשוט מעדיף את לונדון.
אחותי: כי בלונדון יש הרבה יותר ערבים?
אני רושם לעצמי שמתישהו בעתיד אני אצטרך לגגל ולבדוק באמת כמה יהודים וכמה ערבים יש בניו-יורק.
אנחנו ממשיכים בטיול הרגלי שלנו. עוצרים במעדניה יהודית כשרה, ואח"כ קונים קצת ירקות בשוק אורגני. בדרך אנחנו עוברים ליד בתי קפה, וחנויות עתיקות, ושלטים שמבשרים על קיומה של מכבסה סינית – ואיכשהו, נוצר בי חשק עז לראות סרט של וודי אלן.
המשך יבוא.
