יש אנשים שמשתחררים מהצבא, ועושים דברים מרגשים. הרבה אנשים לוקחים את החופש שניתן להם פתאום לאחר אי אילו שנים בתוך מסגרת נוקשה, ומשתמשים בו כדי לייצר הרפתקאות. חלקם נוסעים למזרח הרחוק, חלקם נוסעים לדרום אמריקה, חלקם אם בגלל תחושת החופש המוחלט ממערכת הכללים וחלקם אולי בגלל תחושת החלל שנותר מהשירות הצבאי יעבירו את ימיהם בין הכימיקל החביב עליהם, למשקה האלכוהולי המועדף, והעיקר שהוא יאפשר להם לממש את עצמם בתור דולפין היוצא להרפתקת חייו באוקיאנוס הגדול.
אני? בהתנהגות אנטי-גיבורית מצוייה, בחרתי לבלות את השבועות שלפני תחילת לימודי לתואר השני בחופשה בארה"ב, שאמנם התחילה בשלושה ימים בעיר ניו-יורק, שעשוייה לשלהב את דימיון הקוראים (שלהבת שאני מקווה שהצלחתי לכבות במה שפירסמתי עד כה), אך משם המשכתי לאותו מקום שכוח אל הנקרא ניו-אורלינס – המקום שהשעמום בא אליו כדי למות.
אשתמש בדוגמא כדי לסבר את האוזן (או שמא, בהתחשב בפלטפורמה המשמשת אותי, עדיף לכתוב לסבר את העין?). אזור התיירות המרכזי של העיר ניו-אורלינס הוא הרובע הצרפתי – האתר המרכזי למסיבות המרדי-גרה שיתרחשו בסביבות פברואר, ומקום מושבם של לא מעט ברים ומסעדות מקומיות. המקום הוא שילוב של שכונת נווה צדק על בתיה הקטנים והיפים עם רחוב אלנבי במלוא תפארת עליבותו, על כל חנויות התיירים המציאות סחורה זולה וירודה. במרכז הרחוב הראשי אפשר למצוא את שוק התיירים המקומי, המזכיר במרכולתו את הדוכנים של שוק הכרמל בחלק הקרוב לאלנבי ונחלת בנימין. סיור ברחובות הצדדים יאפשר הצצה לחנויות קטנות ובינהן גם חנויות המציגות פריטים קטנים כמו חיילי בדיל המשחזרים את מלחמת האזרחים האמריקאית או את מלחמת העולם השנייה, וגם פריטים מקוריים מתקופת המלחמה הכוללים קסדה, מדליות וסמלים נאצים – תזכורת לאוכלוסיה הנאורה השוכנת בדרום ארה"ב.
אז למה הגעתי לניו-אורלינס? ובכן אחי ומשפחתו גרים כאן, היות והוא מרצה באחת האוניברסיטאות המקומיות, וכך מצאתי את עצמי – כבשה לבנה תקועה בבית השחי האמריקאי. למה כבשה לבנה? ובכן הרשאתי לעצמי לעשות שינוי קל למונח "כבשה שחורה", מכיוון שלאורך השנים באופן שאני לא לגמרי הצלחתי לתפוס, מצאתי את עצמי מקבל את תפקיד הבן הכופר במשפחתנו שקיבלה על עצמה את עול המצוות, והגדיל לעשות אחי, שלפני חודשים הוסמך לרבנות. אם כך, אני היא הכבשה הלבנה, פשוט כי היה נראה לי שמוטב שאשאיר את הצבע השחור לאנשים שבחרו לאמץ אותו.
לא, לא, אינני מבקש מכם רחמים – הגעתי לפה בחפץ לב, כי כך אני זוכה לבלות עם הנסיכה לבית פוקס, אחיינתי היקרה. למעשה, הרי אני בסה"כ לקחתי דוגמא מחברתי נ' (ועליה אולי בהזדמנות אחרת) שלאחר שחרורה מהצבא בתום שירות כקצינה ביחידת מודיעין מובחרת מצאה עצמה מקבלת על עצמה שלל משימות בייביסטר, רק שאני לקחתי את זה רחוק יותר, ונסעתי לצד השני של כדור הארץ.
וכך מצאתי עצמי מבלה את שמחת תורה בניו-אורלינס, בחברת הקהילה היהודית המקומית החב"דניקית. נבוך בשביל אחי על התנהלותי האפיקורסית, גררתי את עצמי לבית הכנסת כדי להשתתף ולו רק בחלק משמחת החג, וכך הובלתי (או כובדתי כדברי הרב המקומי, למרות שיש מקום להתווכח על כך) – כבשה לבנה ותמימה – להשתתף באחת ההקפות ולאחוז בספר התורה – אירוע מינורי לכל הדעות, כזה שחוויתי כבר בעבר, כאשר השתתפתי בשמחת החג בניסיון להביא קצת שמחה וגאווה לאבי בבית הכנסת השכונתי – והנה, כאילו כדי לפצות על עליבותה של ההרפתקה של אותה כבשה לבנבנה אנטי גיבורה, בחרו חבריו הטובים של הרב מעאנדל מלובוויץ' לקחת את המסיבה החוצה, ולצאת עם ספרי התורה לרחוב ולכביש, ואני בינהם מחזיק בספר התורה, מחייך את החיוך ה- 'אני הולך להרוג מישהו'.
-=-
בטרם החל כל זה, שמעתי את דברי הרב שסיפר לצאן מרעיתו על זמנים וימים אחרים, כאשר יהודי רוסיה נרדפו, ונמנעה מהם הזכות לחגוג את ימי החג, אך הם כיום, חיים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות כאנשים שווים בעלי זכויות מלאות, ולכן הוא ביקש להקדיש את ההקפה למדינה האמריקאית הטובה – ואני, כבשה שמאלנית שללא פיקוח צמוד עלולה לפעמים להשמע כעוכרת ישראל, לא אפיקורסית, אך לבטח לא כבשת הדגל של הציבור היהודי – לפתע חשתי תחושה לא מוכרת – לב ציוני פעם בקרבי בהתרסה כנגד הגלותיות היהודית המבקשת להודות לפריץ.
המשך יבוא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה