ביחידה שבה שירתתי, מתקיים מסלול איתור מאוד איכותי, שאני אישית לא נמצאתי ראוי אפילו להתמיין אליו, אך לאורך השנים התוודעתי אליו ולתוצריו. כחלק מהמסלול, מתקיים תרגיל בו מתבקשים המועמדים להחליט את מי הם היו מעלים לחללית רגע לפני כליה של כדור הארץ, כדי שאלו יקימו מחדש את החברה האנושית (כשחושבים על זה, מתחילים להבין איך נולדה הסטיגמה שבוגרי המסלול חושבים עצמם לאלוהים חיים, אבל נניח לזה לעתה).
בימים אלו, בהם אני עושה את צעדי הראשונים בתואר השני בחוג להיסטוריה של המזה"ת, וממלא את חובותי באדיקות כמובטל מהשורה, אני מוצא את עצמי מתעמת עם המבחן הזה שוב ושוב. כתלמיד של מדעי הרוח, וכמי שחווה על בשרו את המחסור במשאבים לתחומים הללו, אני חייב להודות, שכשקראתי בפתח שנת הלימודים כמו בכל שנה את הכתבות על הקיצוצים באוניברסיטאות, חשבתי לעצמי – "נו, האמת, שאין מצב שאני מעלה לחללית את ההיסטוריון. אם אני צריך להציל את האנושות, אני מביא מהנדס". הרי תחשבו על זה, למה לקחת איתנו היסטוריון שמתמחה במחקר המזרח התיכון – יש לנו הזדמנות להקים מחדש את החברה האנושית. זה לא שאנחנו ניקח איתנו ערבים לחללית, נכון?
נחמה קטנה שמתלווה למבחן הזה – גם אין מצב שאני לוקח איתי את העו"ד.
בתגובה מהמותן של צדקנים למיניהם, בטח יהיו מי שימהרו להצהיר שההיסטוריון הוא חלק משמעותי בחברה, שהרי עם שאינו יודע את עברו, עתידו לוט בערפל... מצד שני, מי שלא יודע לחשב את צריכת הדלק שדרושה למנוע של החללית כדי לברוח מכדור-הארץ שעומד להתפוצץ – גם העתיד שלו מעורער למדי.
פירמידת הצרכים של מאסלו, מגדירה את צרכיו של האדם במספר מדרגות. המדרגה הראשונה כוללת את הצרכים הפיזיולוגים הבסיסיים של כל אדם. מדרגה שנייה טומנת בחובה את הצורך של כל אדם בתחושת ביטחון. המדרגה השלישית כוללת את הצורך בהשתייכות חברתית, הרביעית את הצורך בכבוד, ולבסוף השלב הגבוה ביותר אליו כל אדם שואף והוא שלב המימוש העצמי. אם ננסה לפשט את העניין למען הדיון, הרי בסופו של דבר, האדם צריך ברמה הבסיסית ביותר לשרוד, הרבה לפני שהוא מתפנה לרמה הנעלה ביותר - המימוש העצמי שלו - שיקנה לו אושר רב. (האם מישהו מוצא את האושר הזה בעודו יושב בשיעור חדו"א?)
אז מה זה אומר? האם הפנייה החדה של החברה שלנו לעבר מקצועות תועלתניים יותר, אשר יקנו לעוסקים בהם כסף רב כמו הנדסה, מדעי המחשב וכו' מעידים פשוט על הצורך האנושי של כולנו לשרוד? בחברה קפיטליסטית תחרותית, שבה אנשים נמדדים בכמות הכסף שבחשבון הבנק, אולי כולנו פשוט רוצים להבטיח שנצליח להתקיים, ולכן מקצועות מרתקים שלא טומנים בחובם שום הבטחה לעתיד פיננסי מבטיח, מפסידים בחוק הג'ונגל האקדמי.
אפשר להמשיך ולפתח את הדיון, ולשאול את עצמנו אם אנחנו בקרב ההישרדות הנכון. אולי ההישרדות שלנו תלויה בשאלה על זהותנו והלגיטימיות של ישיבתנו בארץ הזאת? בקרב הפלסטינים למשל, שאלת ההישרדות נוגעת בדיוק בנושאים הללו - לא אתפלא לגלות ששם הפקולטה להיסטוריה זוכה להצלחה רבה יותר. אבל אני, אני מפסיק להתעסק בזה, כי מצאתי כבר תשובה טובה שתעלה אותי על החללית – "הי חבר'ה, קחו אותי! אני לא מבריק, ואני לא אהיה תרומה משמעותית לבריכת הגנים האנושית, אבל אני הרבה יותר משעשע מהבחור שלומד חשבונאות".
