בלי נאמנות - אין סלט!

חזרתי לארץ וחשכו עיני. אני לא מאמין לדברים שאני קורא בעיתון. מה קרה לערכים שלנו?! זה פשוט מגעיל! איך קורה שמחירי העגבניות מרקיעים שחקים ככה?!

לאחרונה שמעתי שבתרבות הסינית, כלל לא מקובל לאכול עגבניות. מסתבר שכל משפחת הסולניים, נחשבת למכילה רעלנים שלא טובים לגוף האדם. מצד שני, פה זה ישראל, אם אתם רוצים להיות סינים, תתחלפו עם ילד זר. העגבניות הן הרי גשר שמחבר בין כל הישראלים כולם. העגבניות הן חלק מהסלט הישראלי. העגבניות הן חלק מהסלט בפיתה עם הפלאפל או השווארמה, או הסלט ירקות שבא יחד עם החומוס. הן חלק מהמטבוחה והשקשוקה, ובצורתן הקטנטונת של השרי בליווי עלי הבייבי הן גם מקרבות את המטבח המתנשא של העשירון העליון, והן גם מושיטות יד לעבר התרבות המערבית ומופיעות ברוטב של הפיצה והקטשופ. הן גם חלק בלתי נפרד מהסלט היווני שמצטרף אלינו בהפגנת עוצמה כנגד העם הטורקי הנלוז.

הפגיעה במחיר העגבניה, היא ניסיון לפגוע באחד מערכי הברזל של העם בישראל, ומבחינתי מהווה ממש בגידה במדינה. ראוי לטעמי לפעול במיידי, אולי באמצעות חקיקת חוק, כדי להתמודד עם הנושא. אסור לנו לנהוג בהססנות בפגיעה הזאת, שהיא גם איום בטחוני על המדינה, שהרי ידוע שהצבא צועד על כיבתו. באיראן של השאה, כשנאלצו להתמודד בצל משבר נפט עם אינפלציה נוראית, הנהיג המשטר מחיר אחוד על הבזאר שגרם להפסדים לסוחרים, ואכף אותו בקנאות. אמנם זה אחד הדברים שהביא לנפילת השלטון, אבל אני בטוח שאנחנו היהודים נוכל להצליח איפה שכמה פרסים נכשלו. השאלה הגדולה תהיה מי יקבע את הרף המתאים למחיר העגבניה, ואילו זנים יש לגדל. האם הצפת השוק בעגבניות חממה הוא ניסיון לפרום את הקשר המאחד את החברה הישראלית?

כיוון שכל מיני חוכמולוגים יפי נפש בטח ימהרו להסביר שהמחיר הוא בסך הכל תולדה של תנודות שוק של היצע וביקוש שהושפע מאוד מהפגיעה ביבול העגבניות הקיץ, ובכלל, מה אני מתרגש, כי "זה מאוד מקובל באמריקה" - לאנשים האלו אני מציע פתרון: מכיוון שהעגבניה היא ירק כל כך חשוב במטבח הישראלי, אנחנו פשוט נחתים כל אדם המבקש לקנות עגבניות, על הצהרה שהוא ישתמש בעגבניות שלו רק כדי להכין מאכל ישראלי התואם את החינוך היהודי-דמוקרטי של אופי מדינתנו, ולא חס וחלילה סלט טבולה או פתוש, המזוהים עם תומכי החזבאללה.

צריך למצוא אדם ראוי שיענה על כלהשאלות הללו. אולי אייל שני? בעצם לא – שמאלני מלוכלך... בטח יציף את השוק בסחורה פלסטינית.

וכאילו העניין עם העגבניה לא פוגע ברוח הישראלית מספיק, קם לו אותו חוצפן, שרק בשל החשש מתביעת דיבה, אסתפק לכנותו מעל דפים אלו בשם ה', והוא פשוט יורק בפניו של שר הפנים של ישראל, ומביא לנו באמצע החורף ימי שרב. זוהי לא רק פגיעה חמורה בשלטון החוק הישראלי – בהתחשב בדמותו של שר הפנים, שהוא כידוע יהודי דתי, הרי שזוהי גם פגיעה ביהדות כולה. מוטב לכולנו שנזהה את אותו ה' כאנטישמי שהוא, ונפנה למנוע ממנו לשוב ולהכנס לגבולות הארץ.


ויפה שעה אחת קודם!

והיא בכלל לא אנטי

(את הרשימה הזאת רציתי לפרסם כבר לפני יותר משבועיים, אבל כדי שלא לשבור את רצף הפרסומים מארה"ב, המתנתי בסבלנות)

לא יאמן, אבל האנטי-גיבור מצא גיבורה. כן, כן – גיבורה. האמת - סתם גיבורה. היא אמנם אינטיליגנטית ויפה, ומטילה אימה על האנטי-גיבור, אבל היא סתם גיבורה – בלי שום תחילית של אנטי.

העובדה החדשה הזאת, מחייבת אותי להתכונן לבאות. תמיד חיבבתי את ההתייחסות של יאיר לפיד לאשתו בתור "זוגתי שתחיה" (מה שמזכיר לי שורה ששכחתי ברשימת הלא סולח שלי מיום כיפור – לא סולח לאנשים שגורמים לי להרגיש אני צריך להתנצל על זה שאני אוהב לקרוא את הטור של יאיר לפיד), ואני חושב שלבטח בעתיד אני ארצה להתייחס לגיבורה.

יש לי חבר – אחד שיודע, שנוהג לקרוא לזוגתו "הנוכחית". זה אכן משעשע, אבל לא הרושם שאני רוצה ליצור על הגיבורה.

מייד עולה לראשי האפשרות של – זאת בעלת הטעם המפוקפק בגברים – אפשרות שמעלה חיוך על פני, אבל קצת ארוכה מידי, ולא קליטה.

היא כבר הצהירה בעבר שתהיה מוכנה להופיע כאן בתור נ', אבל זה נראה לי לא מספק יחסית למקום שאני נותן לה בחיי.

לקרוא לה המדהימה זה סתם מתחנף, ולפתע עולה בראשי האפשרות של עזר כנגדי. חיבתה שלה למקורות, גורמת לי להשתעשע ברעיון לכמה דקות, אבל אני נאלץ לגנוז את הרעיון, אחרי שאני מחליט שהצירוף הזה עשוי להתפס כאנטי-פמינסטי.

אולי פשוט נקרא לה סתם – הגיבורה?

מצא את ההבדלים: רשימה לרגל פתיחת שנה"ל

חמוש במצלמה של הרבנית, ובכשרון צילום עלוב למדי, יצא האנטי-גיבור למשימה במסגרת פרוייקט מיוחד לרגל פתיחת שנה"ל האקדמית. כשירות ממני לציבור הקוראים, אני מביא להלן מספר תמונות מאוניברסיטת Tulane בניו-אורלינס, מהן תוכלו לראות את ההבדל הניכר שבין האוניברסיטאות בארץ, לאלו שבחו"ל.

מכירים את הכתבות האלו בעיתון בכל פעם שמרחף איום שביתה על האוניברסיטאות, כשמביאים נתונים על שכה"ל בכל מדינה ומדינה – על הלימודים במדינות אירופאיות מי מהן בחינם ומי בשכר לימוד נמוך משמעותית מאשר בארץ, ומנגד על הלימודים בארה"ב שהם הרבה יותר יקרים מאלו שבישראל?  - אתם יודעים מה? כשאוניברסיטת ת"א תראה ככה – נדבר.

המרכז לרישום?

מראה מהכביש – שימו לב לאלמנט המרכזי בעיני – אין גדר! האוניברסיטה פה לא מגודרת ומסוגרת משאר העיר – היא חלק ממנה. אתה הולך ברחוב ואתה מוצא את עצמך מהלך בתוך שטח האוניברסיטה. מישהו יודע איפה זה דיונון?

בניין ווב?

בית הספר לשפות. ככה נראה בניין שראוי ללמוד בו את השפה הגרמנית!

גילמן?

למעשה זהו המבנה שבו מלמד הרב.  כל הבניינים האלו באבן אדומה, עם העמודים והפיתוחים מעל לדלתות נותנים מראה נורא מכובד למוסד הלימודים. הרבה יותר נאה מקופסאות הנעליים שאני רגיל לראות בת"א.

הדשא של גילמן?

(מצטער, כשצילמתי בדיוק לא עברו היו שם בחורות)

סמולרש?

האודיטוריום המקומי - לא ידוע עוד מתי פורטיס מגיעים.

הספרייה של סוראסקי?

טוב, האמת שהספרייה פה, באמת מזכירה קצת את המבנה של סוראסקי...

 פסל מכוער של תומרקין בדשא?

הבניין להנדסה של פליישמן?

קצת יותר נאה מגוש הבטון האפור והנוראי הזה שבת"א.

בסופו של דבר, כנראה שזה עניין של מסורת. יש מקומות שבתחילת המאה הקודמת היו עדיין כפר ערבי, והדבר הכי ישן שנשמר בהם הוא אסבסט, ויש מקומות שב-1919 כבר היתה בהם מסורת של לימודים אקדמים:



כן, יפה פה מאוד. הליכה קצרה בשבילים עושה ממש חשק ללמוד במוסד כזה. מצד שני – איכס, זה בניו-אורלינס.

Tel-Aviv here I come

בכל קבוצה צריך אדיוט

הלכתי עם הרב לראות משחק פוטבול. המשחק בין ה-Saints ל-Tigers היה משחק הפוטבול הראשון למעשה שאני ראיתי מעודי, ולפני הליכה למשחק (שעל פי שמות הקבוצות, אפשר להניח שמדובר בקבוצות מתחרות בחידון התנ"ך המבקשות לשחזר את סיפור דניאל בגוב האריות) וידאתי שאני מכיר לפחות חלק מהחוקים – ובכן, מסתבר שלמרות הסטיגמה הקשורה במשחק, מדובר במשחק מורכב מאוד. בבסיסו עולות למגרש 2 קבוצות, ולכל קבוצה יש 11 שחקני שדה. קבוצה אחת היא התוקפת, ושחקניה שלה אמורים לרוץ אל תוך הרי אדם בגודל מקרר 3 דלתות בניסיון להעביר את הכדור לעבר אזור השער. שחקני הקבוצה השנייה בתפקיד ההגנה אמורים – טוב, לשבור להם ת'צורה. האמת ספורט נהדר שמשלב רגעים יפים של מסירות מרגשות שמזכירות את המסירה המפורסמת מהמשחק של מכבי מול זלג'ריס קובנה (http://www.youtube.com/watch?v=MiybpeIqFN8&feature=related) , אבל מרתקת לא פחות היא התפאורה. נתחיל קודם כל מהקהל – הפוטבול האמריקאי הוא ספורט משפחתי, ואל האצטדיון מגיעות משפחות אמריקאיות שלמות על טפן. מעניינת במיוחד בעיני, היתה נוכחותן של נשים – נכון, את רוב הנשים שראיתי הייתי מסווג לאותה קבוצה של הנשים הפוקדות את סניף ראשל"צ של נאפיס - ועדיין הנוכחות המסיבית של בנות המין היפה באירוע היתה מרשימה בהתחשב בעובדה שהספורט נחשב לספורט מאוד גברי ואלים. דבר נוסף שהרשים אותי היה העובדה שקבוצה ענקית של נגני תזמורת ורקדניות סטייל אתי פולישוק מאוניברסיטת LSU קיימו במהלך המחצית מופע שלא היה מבייש גם את אל"מ דוד רוקני האחראי מידי שנה על מופע יום העצמאות בהר הרצל, אבל מרשים יותר מכל - היה האולם.

המשחק התקיים באולם ה-Superdome. מדובר באולם עצום שמסוגל להכיל מקומות ישיבה ליותר מ-72 אלף צופים, ולמרות שישבנו ביציע עליון באחת השורות הגבוהות, יכלנו לראות את המשחק בצורה טובה מאוד. ממש מופת ארכיטקטונית. למדתי להעריך ארכיטקטורה לראשונה בעקבות החלק הקטן שלקחתי בפרוייקט הקמתו של בסיס חדש. כנציג שהשתתף בפגישות שנערכו בנושא בראשות מפקד היחידה, זכיתי גם לנכוח בפגישה שהתקיימה עם צוות האדריכלים שניסו לשכנע את הפורום לגבי עיצוב שיצרו, שמכיל אלמנט מרכזי של "זרימה". כמובן שבאותה פגישה, כל אותם אנשי צבא גיחכו לעצמם לנוכח ההצעה להקשות על מימוש הפרוייקט לצורך השגתה של "זרימה". כמה שנים לאחר מזה, לאור מצב רוחם של החיילים המשרתים בבסיס הזה כיום, שזורם בעיקר לעבר הביוב, אני יודע להגיד שיש משהו בארכיטקטורה.

אז כן – בעודי יושב במבנה המדהים הזה, מוקף בהמוני אמריקאים – אני מודה. התרשמתי מאוד מהמיצגים עצמם, אך יותר מהמימוש הפיזי שלהם, התרשמתי מהם כסמל לגבהים שאליהם יכולה האומה האמריקאית לנסוק.

-=-

אנחנו חיים בקבוצות, ובכל קבוצה כל אדם ממלא תפקיד. אתם יודעים איך זה עובד: בכל קבוצה כולם לוקחים על  עצמם תפקיד. בכיתה תמיד יהיה את זה שמפריע, את החרשנית, את השתקנים, את היפה, את החנפנית, את זה שכולם שונאים (לא מדובר בפרטים חד-חד ערכיים. כל פרט יכול למלא מספר תפקידים). בכל קבוצת חברים יהיה זה שהוא מצחיק, את זה שמוביל את כולם, וכן – יהיה את הדביל.

בעברי, כאשר הזדמן לי לעבוד לא מעט עם אמריקאים, המצאתי את המשפט: "בכל חבורה צריך אדיוט, במקרה שלנו אלו הם האמריקאים".

-=-

הלכתי עם הרב להרצאה באוניברסיטה. זאת היתה הרצאה שעל פי הכותרת שלה עסקה בניסיונות הלובי הערבי לדה-לגיטימציה של ישראל, אבל מאוד מהר נוכחתי שמדובר יותר בהרצאה: יהודי מתבכיין, מדבר על תופעות שוליים שאמנם היו זוכות לכותרת בעמוד פנימי בעיתון ישראלי, אבל מעניינות פרומיל קטן מהציבור האמריקאי. המרצה דיבר על קבוצות שונות המנסות לתאר מציאות באמצעות חצאי אמיתות כדי להכפיש את דמותה של ישראל ולפגוע בסיוע החוץ של ישראל – מה שלא הפריע לו כמובן, להשתמש בחצאי אמיתות כדי לתאר את זכותה של מדינת היהודים, שמראשית ימי קיומה ועוד קודם לכן, רק מבקשת שלום עם שכניה.

מילא זה – באמת. אמנם בהתחלה כעסתי שדמות אקדמית מכובדת, מרצה בפני קהל של הדיוטות (חלקם תלמידיו של הרב, שהבטיח להם נקודה בונוס בציון הסופי בתמורה לכך, מה שמייד העלה אצלי שאלה לגבי דמותו של הסטודנט האמריקאי, כי אני יודע שלא הייתי עושה שום דבר בשביל נקודה בודדה ועלובה בציון סופי) ומציגה בפניהם תמונת שווא שכזאת. בדרך חזרה הביתה הרב הסביר לי כי לא היה מדובר באירוע אקדמי מכובד, אלא ארוע פוליטי  שבו ביקש המרצה להשפיע על דעת הקהילה היהודית – אז באמת, מילא. הרבה יותר חמור מזה, היה בעיני הקהל.

הרי משני הצדדים מדובר בבורות. בורותם של כל מי שנענים לדמגוגים המבקשים להכפיש את דמותה של ישראל, מהסיבה הפשוטה שישראל באמת מצטלמת מאוד רע במעשיה, והאמריקאי יפה הנפש הממוצע וחסר הידע על הסכסוך הערבי-ישראלי (שלא לדבר על חוסר הידע שלו לגבי מיקומו של המזרח התיכון במפת העולם)  יכול באמת לשאול את עצמו אם אין מקום להשוות בין מדיניות ישראל למדיניות האפרטהייד של דרא"פ. אבל זוהי בורות גם מהצד השני, הצד של הקהל הפרו-ישראלי שמקשיב להרצאה.

כמו בכל קבוצה, היה גם בקהל הזה את האדיוט התורן שללא שום קשר לנושא ההרצאה דרש לשאול בחלק השאלות ותשובות, כיצד נוכל להביא לשחרורו של גלעד שליט – אבל העניין הוא הרבה יותר מזה בעיני – הקהל הוא פשוט אדיוט. אנשים בוגרים, היושבים באולם אוניברסיטאי, ובוהים בדובר שמלהג לעברם מיתוסים מיושנים, ומזין את הפחדים הישנים של היהודי הנרדף, ללא כל מחשבה ביקורתית.

כן, הם טיפשים ושיטחיים – אבל הם טיפשים שיודעים לבנות הישגים ארכיטקטונים מרשימים, אז אני שמח לפחות שהאדיוטים האלה לצידנו.

לב ציוני פועם בניו-אורלינס

יש אנשים שמשתחררים מהצבא, ועושים דברים מרגשים. הרבה אנשים לוקחים את החופש שניתן להם פתאום לאחר אי אילו שנים בתוך מסגרת נוקשה, ומשתמשים בו כדי לייצר הרפתקאות. חלקם נוסעים למזרח הרחוק, חלקם נוסעים לדרום אמריקה, חלקם אם בגלל תחושת החופש המוחלט ממערכת הכללים וחלקם אולי בגלל תחושת החלל שנותר מהשירות הצבאי יעבירו את ימיהם בין הכימיקל החביב עליהם, למשקה האלכוהולי המועדף, והעיקר שהוא יאפשר להם לממש את עצמם בתור דולפין היוצא להרפתקת חייו באוקיאנוס הגדול.

אני? בהתנהגות אנטי-גיבורית מצוייה, בחרתי לבלות את השבועות שלפני תחילת לימודי לתואר השני בחופשה בארה"ב, שאמנם התחילה בשלושה ימים בעיר ניו-יורק, שעשוייה לשלהב את דימיון הקוראים (שלהבת שאני מקווה שהצלחתי לכבות במה שפירסמתי עד כה), אך משם המשכתי לאותו מקום שכוח אל הנקרא ניו-אורלינס – המקום שהשעמום בא אליו כדי למות.

אשתמש בדוגמא כדי לסבר את האוזן (או שמא, בהתחשב בפלטפורמה המשמשת אותי, עדיף לכתוב לסבר את העין?). אזור התיירות המרכזי של העיר ניו-אורלינס הוא הרובע הצרפתי – האתר המרכזי למסיבות המרדי-גרה שיתרחשו בסביבות פברואר, ומקום מושבם של לא מעט ברים ומסעדות מקומיות. המקום הוא שילוב של שכונת נווה צדק על בתיה הקטנים והיפים עם רחוב אלנבי במלוא תפארת עליבותו, על כל חנויות התיירים המציאות סחורה זולה וירודה. במרכז הרחוב הראשי אפשר למצוא את שוק התיירים המקומי, המזכיר במרכולתו את הדוכנים של שוק הכרמל בחלק הקרוב לאלנבי ונחלת בנימין. סיור ברחובות הצדדים יאפשר הצצה לחנויות קטנות ובינהן גם חנויות המציגות פריטים קטנים כמו חיילי בדיל המשחזרים את מלחמת האזרחים האמריקאית או את מלחמת העולם השנייה, וגם פריטים מקוריים מתקופת המלחמה הכוללים קסדה, מדליות וסמלים נאצים – תזכורת לאוכלוסיה הנאורה השוכנת בדרום ארה"ב.

אז למה הגעתי לניו-אורלינס? ובכן אחי ומשפחתו גרים כאן, היות והוא מרצה באחת האוניברסיטאות המקומיות, וכך מצאתי את עצמי – כבשה לבנה תקועה בבית השחי האמריקאי. למה כבשה לבנה? ובכן הרשאתי לעצמי לעשות שינוי קל למונח "כבשה שחורה", מכיוון שלאורך השנים באופן שאני לא לגמרי הצלחתי לתפוס, מצאתי את עצמי מקבל את תפקיד הבן הכופר במשפחתנו שקיבלה על עצמה את עול המצוות, והגדיל לעשות אחי, שלפני חודשים הוסמך לרבנות. אם כך, אני היא הכבשה הלבנה, פשוט כי היה נראה לי שמוטב שאשאיר את הצבע השחור לאנשים שבחרו לאמץ אותו.

לא, לא, אינני מבקש מכם רחמים – הגעתי לפה בחפץ לב, כי כך אני זוכה לבלות עם הנסיכה לבית פוקס, אחיינתי היקרה. למעשה, הרי אני בסה"כ לקחתי דוגמא מחברתי נ' (ועליה אולי בהזדמנות אחרת) שלאחר שחרורה מהצבא בתום שירות כקצינה ביחידת מודיעין מובחרת מצאה עצמה מקבלת על עצמה שלל משימות בייביסטר, רק שאני לקחתי את זה רחוק יותר, ונסעתי לצד השני של כדור הארץ.

וכך מצאתי עצמי מבלה את שמחת תורה בניו-אורלינס, בחברת הקהילה היהודית המקומית החב"דניקית. נבוך בשביל אחי על התנהלותי האפיקורסית, גררתי את עצמי לבית הכנסת כדי להשתתף ולו רק בחלק משמחת החג, וכך הובלתי (או כובדתי כדברי הרב המקומי, למרות שיש מקום להתווכח על כך) – כבשה לבנה ותמימה – להשתתף באחת ההקפות ולאחוז בספר התורה – אירוע מינורי לכל הדעות, כזה שחוויתי כבר בעבר, כאשר השתתפתי בשמחת החג בניסיון להביא קצת שמחה וגאווה לאבי בבית הכנסת השכונתי – והנה, כאילו כדי לפצות על עליבותה של ההרפתקה של אותה כבשה לבנבנה אנטי גיבורה, בחרו חבריו הטובים של הרב מעאנדל מלובוויץ' לקחת את המסיבה החוצה, ולצאת עם ספרי התורה לרחוב ולכביש, ואני בינהם מחזיק בספר התורה, מחייך את החיוך ה- 'אני הולך להרוג מישהו'.

-=-

בטרם החל כל זה, שמעתי את דברי הרב שסיפר לצאן מרעיתו על זמנים וימים אחרים, כאשר יהודי רוסיה נרדפו, ונמנעה מהם הזכות לחגוג את ימי החג, אך הם כיום, חיים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות כאנשים שווים בעלי זכויות מלאות, ולכן הוא ביקש להקדיש את ההקפה למדינה האמריקאית הטובה – ואני, כבשה שמאלנית שללא פיקוח צמוד עלולה לפעמים להשמע כעוכרת ישראל, לא אפיקורסית, אך לבטח לא כבשת הדגל של הציבור היהודי – לפתע חשתי תחושה לא מוכרת – לב ציוני פעם בקרבי בהתרסה כנגד הגלותיות היהודית המבקשת להודות לפריץ.

המשך יבוא.

קו 82

הקדמנו קצת.

אמנם כבר הגענו לניו-יורק בימים האחרונים של ספטמבר, ויש קרירות מסויימת באוויר, ובארץ הרי כבר עברו לשעון חורף, אבל אנחנו הקדמנו קצת. בעוד חודש סנטרל פארק בטח יהיה מהמם. העצים פה יחליפו צבעים, והנוף יתמלא בגוונים של חום ואדום עם ירוק. עכשיו עוד מוקדם, ואנחנו מקבלים את סטנרל פארק עדיין במלתחת הקיץ שלו.

את הרשימה הזאת (רשימה או פוסט? מה עדיף? חובבי העברית כמובן ידרשו את השימוש במילה 'רשימה', אבל זה נשמע קצת פלצני. האם 'פוסט' לא חדרה כבר לשפה?) אני כותב כבר יותר משבוע אחרי מניו-אורלינס - אבל אין צורך להקדים את המאוחר. לאחותי ולי היו 3 ימים לבלות בניו-יורק לפני שנגיע לניו-אורלינס, והאי מנהטן הוא בהחלט מקום ראוי להסתובב בו (עמדתי לכתוב שהוא מקום ראוי לנוח בו, אבל פתאום זה היה נראה לא לעניין. לנוח בניו-יורק? העיר שמכילה את Times Square שיכולה להעיר כנראה מדינת עולם שלישי באפריקה?).

זו היא לא הפעם הראשונה שאני מבקר בניו-יורק, גם לא שלישית או רביעית. אני לא רוצה להתיימר להיות מי שמיצה את ניו-יורק, ולמעשה לא התקרבתי ללחקור את העיר לעומק, אבל בהחלט שבעתי מהמקומות הבנאליים שבה. הייתי ב-Empire State Building, וראיתי את ה-Ground Zero, ותצפתי על פסל החירות. ביקרתי בבתי עסק מרשימים כמו FAO Schwarz והחנות של Apple (שהאמת שממנה לא כל כך שבעתי, ואני מוכן לחזור אליה שוב ושוב). נכון, תמיד אפשר לחזור לבתי הנכות שלה (הא לכם פלצני העברית! מה דעתכם על זה!), אבל האמת שאני חובב מאוד קטן של מוזיאונים. לא, מבחינתי את ניו-יורק יש לכבוש ברגליים. הניו-יורקים עצמם כנראה תיכננו את זה ככה, ולכן הם לא השקיעו יותר מידי בתשתית התחבורה הציבורית שלהם. אני בטוח שמדובר ברשת תחבורה נהדרת, שהרי היא מצליחה לתמוך בתפעול של מיליוני האנשים הגודשים את מנהטן, ובכל זאת, הרכבת התחתית שלה (Subway בפי העם) מחווירה לעומת יעילותה של הרכבת התחתית של אהובתי הראשונה – לונדון (Underground או Tube בפי העם). כן, הניו-יורקים ידעו מה הם עושים, כי הם הרי יצרו רשת רחובות ישרים בשתי וערב (חוץ מרחוב ברודווי החכמולוג), שמאפשרים לך לצאת לטיולים רגליים ארוכים. לחצות את סנטרל פארק בין מערב למזרח וחזרה, לרדת למטה, להמשיך לסוהו ול-Little Italy הצמודה ל-China Town שבה תזכה לראות את כל המכולות המיוחדות ובתי העסק שמציעים את כל מה שלעמקי הים יש להציע. כן, זאת דרך מעולה לחוות את העיר הזאת. רק עצה קטנה – תנעלו נעלים נוחות! לעזאזל כמה שכאבו לי הרגליים... (היה קר מידי לסנדלי השורש שתיכננתי עליהם, ומצאתי את עצמי הולך עם נעלים שלא נועדו להליכות ארוכות)

את יום שני בניו-יורק, אחותי ואני החלטנו לנצל לטובת קניות, ולצורך כך תיכננו לנסוע לאחד האאוטלטים של ניו-ג'רסי, אבל משהו השתבש. איפשהו בדרך, כשאנחנו מנסים למצוא את דרכנו לאוטובוס שיקח אותנו לניו-ג'רסי, כנראה שהתבלבלנו ועלינו על קו 82, כי לפתע פתאום שמענו מסביבנו רק עברית. אחוז הישראלים סביבנו עלה באופן דרסטי, וכשהגענו לקניון מצאנו בעיקר ישראלים, ואם לא ישראלים אז יהודים דתיים, אלו בצירוף בני מיעוטים אחרים במקום (כושים) –הובילו אותי מייד למסקנה – אנחנו בקניון הגדול של פתח-תקווה. הטראומה הקשה המתלווה להבנה שאני בפתח-תקווה, הובילה אותי כנראה להלם, במהלכו הוצאתי כמעט 200 דולר על בגדים, מתוכם יותר מחצי ב-Banana Republic (ראו זאת צוואה רשמית, וכשאני אמות, תקברו אותי בחליפה משם).

יכול להיות שיש מי שימצא בזה עניין רע – תרבות הצריכה והקניות של העולם המערבי שאנו הישראלים מיהרנו לייבא מאחינו האמריקאים, והנה אחותי ואני מוצאים את עצמנו חלק מאותה כלכלת קניות, שהביאה לכך שיש קו אוטובוס מיוחד שמוציא במשך כל היום תיירים מניו-יורק לקניון בניו-ג'רסי – אבל תקפצו לי. אני אוהב ללבוש דברים יפים.

ניו-יורק לא הסתכמה בזה. היו גם 3 מוזיאונים (Cooper-Hewitt, National Design Museun,  Metropolitan, Jewish Museum – האחרון ממש לא מומלץ) וההצגה La Cage aux Folles (ובתרגום קל לעברית – כלוב העליזים – וכן, זה בדיוק מה שזה נשמע), אבל מספיק בינתיים. בפעם הבאה, סיפורים מניו-אורלינס.