זמן רב עבר מאז הטור האחרון, ובינתיים התרחשו המון דברים. מקום העבודה התחלף, הכרס השתחררה לחופשי, השיער נהיה קצת יותר דליל, והגיבורה קיבלה את הקידומת אשתי.

הטור הזה הוא טור ליום נישואים, והוא עוסק בשאלה הגדולה שכולם שואלים.

לא מזמן בדרך חזרה הביתה ברכבת, נתקלתי בחבר – מאותם החברים שאוהבים ושמחים לפגוש, אבל מכורח המציאות חמקתם זה מחייו של זה. מכיוון שהפעם האחרונה שנפגשנו היתה כנראה בחתונה, בזמן המועט שהיה לנו לדבר לפני שהרכבת הגיעה, הוא שאל "נו, אז איך זה להיות נשוי?", שאלה שנשאלתי הרבה פעמים בשנה האחרונה.

האמת שזאת שאלה מוזרה – איך זה יכול להיות? מה כבר השתנה? גרנו ביחד כבר קודם, חיינו ביחד, הכרנו זה את זו – יום אחרי החתונה עדיין התעוררנו באותה דירה, ונראינו אותו דבר בבוקר כשאנחנו מתעוררים (מחזה מעט יותר חיובי במקרה של הגיבורה).

ככל שאני חושב על זה יותר, מתגבשת אצלי תשובה בודדת, שקצת כמו השאלה, גם היא לא מאוד הגיונית – אני שוטף יותר כלים... התשובה הזאת לא הגיונית, כי כאמור כבר חיינו ביחד באותה דירה. אמנם העדתי שהכרס שלי יצאה לחופשי, ובדרך היו גם כמה עונות של מאסטרשף שאולי עודדו את הרצון ליצירתיות במטבח, אבל בסך הכל המשכנו לצרוך אותה כמות מזון – ובכל זאת, זאת התחושה.

אולי זה באמת מייצג את חיי הנישואים. כי נישואים הם לא רק חתונה שמחה במקום יפיפה. בנישואים יש גם את הרגעים האלו שהגיבורה נורא מעצבנת (אופי של גיבורים), וגם אני עיצבנתי אותה לא פעם – ובכל זאת, הכלים לא יעלמו, ומישהו מאיתנו יצטרך לדאוג להם – כולל המחבת הכבדה והווק הענק, או קרשי החיתוך מפלסטיק שלא נוח לשטוף, וזה הבשרי תמיד נראה שלא התנקה לגמרי מהחזה עוף שפרסנו עליו.

האמת שלשטוף כלים זאת חוויה די מעניינת. לומדים מזה הרבה על החיים המשותפים. עשרות הכפיות בכיור שהן עדות לתפקיד שמלאו בהוספת סוכר, שליית שקיקי התה והבחישה לכוסות תה. ספלי התה מעידים על תה של הגיבורה או ספלים שהוכנו עבור שנינו – שלה ריקים, שלי עוד מכילים קצת תה שלא נשתה עד הסוף. סכינים עם שאריות גבינה מעידים על סנדוויץ של בוקר, וסיר של אורז ושאריות של לימון פרסי בכיור מספרים על טעמים חדשים שנכנסו לחיי.

בתום שנת נישואים ראשונה, אני יכול להגיד שגיליתי שאני אוהב לשטוף כלים. את זה שאני אוהב את אשתי כבר ידעתי.

יום נישואים שמח. אוהב אותך מאוד.