בכל קבוצה צריך אדיוט

הלכתי עם הרב לראות משחק פוטבול. המשחק בין ה-Saints ל-Tigers היה משחק הפוטבול הראשון למעשה שאני ראיתי מעודי, ולפני הליכה למשחק (שעל פי שמות הקבוצות, אפשר להניח שמדובר בקבוצות מתחרות בחידון התנ"ך המבקשות לשחזר את סיפור דניאל בגוב האריות) וידאתי שאני מכיר לפחות חלק מהחוקים – ובכן, מסתבר שלמרות הסטיגמה הקשורה במשחק, מדובר במשחק מורכב מאוד. בבסיסו עולות למגרש 2 קבוצות, ולכל קבוצה יש 11 שחקני שדה. קבוצה אחת היא התוקפת, ושחקניה שלה אמורים לרוץ אל תוך הרי אדם בגודל מקרר 3 דלתות בניסיון להעביר את הכדור לעבר אזור השער. שחקני הקבוצה השנייה בתפקיד ההגנה אמורים – טוב, לשבור להם ת'צורה. האמת ספורט נהדר שמשלב רגעים יפים של מסירות מרגשות שמזכירות את המסירה המפורסמת מהמשחק של מכבי מול זלג'ריס קובנה (http://www.youtube.com/watch?v=MiybpeIqFN8&feature=related) , אבל מרתקת לא פחות היא התפאורה. נתחיל קודם כל מהקהל – הפוטבול האמריקאי הוא ספורט משפחתי, ואל האצטדיון מגיעות משפחות אמריקאיות שלמות על טפן. מעניינת במיוחד בעיני, היתה נוכחותן של נשים – נכון, את רוב הנשים שראיתי הייתי מסווג לאותה קבוצה של הנשים הפוקדות את סניף ראשל"צ של נאפיס - ועדיין הנוכחות המסיבית של בנות המין היפה באירוע היתה מרשימה בהתחשב בעובדה שהספורט נחשב לספורט מאוד גברי ואלים. דבר נוסף שהרשים אותי היה העובדה שקבוצה ענקית של נגני תזמורת ורקדניות סטייל אתי פולישוק מאוניברסיטת LSU קיימו במהלך המחצית מופע שלא היה מבייש גם את אל"מ דוד רוקני האחראי מידי שנה על מופע יום העצמאות בהר הרצל, אבל מרשים יותר מכל - היה האולם.

המשחק התקיים באולם ה-Superdome. מדובר באולם עצום שמסוגל להכיל מקומות ישיבה ליותר מ-72 אלף צופים, ולמרות שישבנו ביציע עליון באחת השורות הגבוהות, יכלנו לראות את המשחק בצורה טובה מאוד. ממש מופת ארכיטקטונית. למדתי להעריך ארכיטקטורה לראשונה בעקבות החלק הקטן שלקחתי בפרוייקט הקמתו של בסיס חדש. כנציג שהשתתף בפגישות שנערכו בנושא בראשות מפקד היחידה, זכיתי גם לנכוח בפגישה שהתקיימה עם צוות האדריכלים שניסו לשכנע את הפורום לגבי עיצוב שיצרו, שמכיל אלמנט מרכזי של "זרימה". כמובן שבאותה פגישה, כל אותם אנשי צבא גיחכו לעצמם לנוכח ההצעה להקשות על מימוש הפרוייקט לצורך השגתה של "זרימה". כמה שנים לאחר מזה, לאור מצב רוחם של החיילים המשרתים בבסיס הזה כיום, שזורם בעיקר לעבר הביוב, אני יודע להגיד שיש משהו בארכיטקטורה.

אז כן – בעודי יושב במבנה המדהים הזה, מוקף בהמוני אמריקאים – אני מודה. התרשמתי מאוד מהמיצגים עצמם, אך יותר מהמימוש הפיזי שלהם, התרשמתי מהם כסמל לגבהים שאליהם יכולה האומה האמריקאית לנסוק.

-=-

אנחנו חיים בקבוצות, ובכל קבוצה כל אדם ממלא תפקיד. אתם יודעים איך זה עובד: בכל קבוצה כולם לוקחים על  עצמם תפקיד. בכיתה תמיד יהיה את זה שמפריע, את החרשנית, את השתקנים, את היפה, את החנפנית, את זה שכולם שונאים (לא מדובר בפרטים חד-חד ערכיים. כל פרט יכול למלא מספר תפקידים). בכל קבוצת חברים יהיה זה שהוא מצחיק, את זה שמוביל את כולם, וכן – יהיה את הדביל.

בעברי, כאשר הזדמן לי לעבוד לא מעט עם אמריקאים, המצאתי את המשפט: "בכל חבורה צריך אדיוט, במקרה שלנו אלו הם האמריקאים".

-=-

הלכתי עם הרב להרצאה באוניברסיטה. זאת היתה הרצאה שעל פי הכותרת שלה עסקה בניסיונות הלובי הערבי לדה-לגיטימציה של ישראל, אבל מאוד מהר נוכחתי שמדובר יותר בהרצאה: יהודי מתבכיין, מדבר על תופעות שוליים שאמנם היו זוכות לכותרת בעמוד פנימי בעיתון ישראלי, אבל מעניינות פרומיל קטן מהציבור האמריקאי. המרצה דיבר על קבוצות שונות המנסות לתאר מציאות באמצעות חצאי אמיתות כדי להכפיש את דמותה של ישראל ולפגוע בסיוע החוץ של ישראל – מה שלא הפריע לו כמובן, להשתמש בחצאי אמיתות כדי לתאר את זכותה של מדינת היהודים, שמראשית ימי קיומה ועוד קודם לכן, רק מבקשת שלום עם שכניה.

מילא זה – באמת. אמנם בהתחלה כעסתי שדמות אקדמית מכובדת, מרצה בפני קהל של הדיוטות (חלקם תלמידיו של הרב, שהבטיח להם נקודה בונוס בציון הסופי בתמורה לכך, מה שמייד העלה אצלי שאלה לגבי דמותו של הסטודנט האמריקאי, כי אני יודע שלא הייתי עושה שום דבר בשביל נקודה בודדה ועלובה בציון סופי) ומציגה בפניהם תמונת שווא שכזאת. בדרך חזרה הביתה הרב הסביר לי כי לא היה מדובר באירוע אקדמי מכובד, אלא ארוע פוליטי  שבו ביקש המרצה להשפיע על דעת הקהילה היהודית – אז באמת, מילא. הרבה יותר חמור מזה, היה בעיני הקהל.

הרי משני הצדדים מדובר בבורות. בורותם של כל מי שנענים לדמגוגים המבקשים להכפיש את דמותה של ישראל, מהסיבה הפשוטה שישראל באמת מצטלמת מאוד רע במעשיה, והאמריקאי יפה הנפש הממוצע וחסר הידע על הסכסוך הערבי-ישראלי (שלא לדבר על חוסר הידע שלו לגבי מיקומו של המזרח התיכון במפת העולם)  יכול באמת לשאול את עצמו אם אין מקום להשוות בין מדיניות ישראל למדיניות האפרטהייד של דרא"פ. אבל זוהי בורות גם מהצד השני, הצד של הקהל הפרו-ישראלי שמקשיב להרצאה.

כמו בכל קבוצה, היה גם בקהל הזה את האדיוט התורן שללא שום קשר לנושא ההרצאה דרש לשאול בחלק השאלות ותשובות, כיצד נוכל להביא לשחרורו של גלעד שליט – אבל העניין הוא הרבה יותר מזה בעיני – הקהל הוא פשוט אדיוט. אנשים בוגרים, היושבים באולם אוניברסיטאי, ובוהים בדובר שמלהג לעברם מיתוסים מיושנים, ומזין את הפחדים הישנים של היהודי הנרדף, ללא כל מחשבה ביקורתית.

כן, הם טיפשים ושיטחיים – אבל הם טיפשים שיודעים לבנות הישגים ארכיטקטונים מרשימים, אז אני שמח לפחות שהאדיוטים האלה לצידנו.

לב ציוני פועם בניו-אורלינס

יש אנשים שמשתחררים מהצבא, ועושים דברים מרגשים. הרבה אנשים לוקחים את החופש שניתן להם פתאום לאחר אי אילו שנים בתוך מסגרת נוקשה, ומשתמשים בו כדי לייצר הרפתקאות. חלקם נוסעים למזרח הרחוק, חלקם נוסעים לדרום אמריקה, חלקם אם בגלל תחושת החופש המוחלט ממערכת הכללים וחלקם אולי בגלל תחושת החלל שנותר מהשירות הצבאי יעבירו את ימיהם בין הכימיקל החביב עליהם, למשקה האלכוהולי המועדף, והעיקר שהוא יאפשר להם לממש את עצמם בתור דולפין היוצא להרפתקת חייו באוקיאנוס הגדול.

אני? בהתנהגות אנטי-גיבורית מצוייה, בחרתי לבלות את השבועות שלפני תחילת לימודי לתואר השני בחופשה בארה"ב, שאמנם התחילה בשלושה ימים בעיר ניו-יורק, שעשוייה לשלהב את דימיון הקוראים (שלהבת שאני מקווה שהצלחתי לכבות במה שפירסמתי עד כה), אך משם המשכתי לאותו מקום שכוח אל הנקרא ניו-אורלינס – המקום שהשעמום בא אליו כדי למות.

אשתמש בדוגמא כדי לסבר את האוזן (או שמא, בהתחשב בפלטפורמה המשמשת אותי, עדיף לכתוב לסבר את העין?). אזור התיירות המרכזי של העיר ניו-אורלינס הוא הרובע הצרפתי – האתר המרכזי למסיבות המרדי-גרה שיתרחשו בסביבות פברואר, ומקום מושבם של לא מעט ברים ומסעדות מקומיות. המקום הוא שילוב של שכונת נווה צדק על בתיה הקטנים והיפים עם רחוב אלנבי במלוא תפארת עליבותו, על כל חנויות התיירים המציאות סחורה זולה וירודה. במרכז הרחוב הראשי אפשר למצוא את שוק התיירים המקומי, המזכיר במרכולתו את הדוכנים של שוק הכרמל בחלק הקרוב לאלנבי ונחלת בנימין. סיור ברחובות הצדדים יאפשר הצצה לחנויות קטנות ובינהן גם חנויות המציגות פריטים קטנים כמו חיילי בדיל המשחזרים את מלחמת האזרחים האמריקאית או את מלחמת העולם השנייה, וגם פריטים מקוריים מתקופת המלחמה הכוללים קסדה, מדליות וסמלים נאצים – תזכורת לאוכלוסיה הנאורה השוכנת בדרום ארה"ב.

אז למה הגעתי לניו-אורלינס? ובכן אחי ומשפחתו גרים כאן, היות והוא מרצה באחת האוניברסיטאות המקומיות, וכך מצאתי את עצמי – כבשה לבנה תקועה בבית השחי האמריקאי. למה כבשה לבנה? ובכן הרשאתי לעצמי לעשות שינוי קל למונח "כבשה שחורה", מכיוון שלאורך השנים באופן שאני לא לגמרי הצלחתי לתפוס, מצאתי את עצמי מקבל את תפקיד הבן הכופר במשפחתנו שקיבלה על עצמה את עול המצוות, והגדיל לעשות אחי, שלפני חודשים הוסמך לרבנות. אם כך, אני היא הכבשה הלבנה, פשוט כי היה נראה לי שמוטב שאשאיר את הצבע השחור לאנשים שבחרו לאמץ אותו.

לא, לא, אינני מבקש מכם רחמים – הגעתי לפה בחפץ לב, כי כך אני זוכה לבלות עם הנסיכה לבית פוקס, אחיינתי היקרה. למעשה, הרי אני בסה"כ לקחתי דוגמא מחברתי נ' (ועליה אולי בהזדמנות אחרת) שלאחר שחרורה מהצבא בתום שירות כקצינה ביחידת מודיעין מובחרת מצאה עצמה מקבלת על עצמה שלל משימות בייביסטר, רק שאני לקחתי את זה רחוק יותר, ונסעתי לצד השני של כדור הארץ.

וכך מצאתי עצמי מבלה את שמחת תורה בניו-אורלינס, בחברת הקהילה היהודית המקומית החב"דניקית. נבוך בשביל אחי על התנהלותי האפיקורסית, גררתי את עצמי לבית הכנסת כדי להשתתף ולו רק בחלק משמחת החג, וכך הובלתי (או כובדתי כדברי הרב המקומי, למרות שיש מקום להתווכח על כך) – כבשה לבנה ותמימה – להשתתף באחת ההקפות ולאחוז בספר התורה – אירוע מינורי לכל הדעות, כזה שחוויתי כבר בעבר, כאשר השתתפתי בשמחת החג בניסיון להביא קצת שמחה וגאווה לאבי בבית הכנסת השכונתי – והנה, כאילו כדי לפצות על עליבותה של ההרפתקה של אותה כבשה לבנבנה אנטי גיבורה, בחרו חבריו הטובים של הרב מעאנדל מלובוויץ' לקחת את המסיבה החוצה, ולצאת עם ספרי התורה לרחוב ולכביש, ואני בינהם מחזיק בספר התורה, מחייך את החיוך ה- 'אני הולך להרוג מישהו'.

-=-

בטרם החל כל זה, שמעתי את דברי הרב שסיפר לצאן מרעיתו על זמנים וימים אחרים, כאשר יהודי רוסיה נרדפו, ונמנעה מהם הזכות לחגוג את ימי החג, אך הם כיום, חיים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות כאנשים שווים בעלי זכויות מלאות, ולכן הוא ביקש להקדיש את ההקפה למדינה האמריקאית הטובה – ואני, כבשה שמאלנית שללא פיקוח צמוד עלולה לפעמים להשמע כעוכרת ישראל, לא אפיקורסית, אך לבטח לא כבשת הדגל של הציבור היהודי – לפתע חשתי תחושה לא מוכרת – לב ציוני פעם בקרבי בהתרסה כנגד הגלותיות היהודית המבקשת להודות לפריץ.

המשך יבוא.

קו 82

הקדמנו קצת.

אמנם כבר הגענו לניו-יורק בימים האחרונים של ספטמבר, ויש קרירות מסויימת באוויר, ובארץ הרי כבר עברו לשעון חורף, אבל אנחנו הקדמנו קצת. בעוד חודש סנטרל פארק בטח יהיה מהמם. העצים פה יחליפו צבעים, והנוף יתמלא בגוונים של חום ואדום עם ירוק. עכשיו עוד מוקדם, ואנחנו מקבלים את סטנרל פארק עדיין במלתחת הקיץ שלו.

את הרשימה הזאת (רשימה או פוסט? מה עדיף? חובבי העברית כמובן ידרשו את השימוש במילה 'רשימה', אבל זה נשמע קצת פלצני. האם 'פוסט' לא חדרה כבר לשפה?) אני כותב כבר יותר משבוע אחרי מניו-אורלינס - אבל אין צורך להקדים את המאוחר. לאחותי ולי היו 3 ימים לבלות בניו-יורק לפני שנגיע לניו-אורלינס, והאי מנהטן הוא בהחלט מקום ראוי להסתובב בו (עמדתי לכתוב שהוא מקום ראוי לנוח בו, אבל פתאום זה היה נראה לא לעניין. לנוח בניו-יורק? העיר שמכילה את Times Square שיכולה להעיר כנראה מדינת עולם שלישי באפריקה?).

זו היא לא הפעם הראשונה שאני מבקר בניו-יורק, גם לא שלישית או רביעית. אני לא רוצה להתיימר להיות מי שמיצה את ניו-יורק, ולמעשה לא התקרבתי ללחקור את העיר לעומק, אבל בהחלט שבעתי מהמקומות הבנאליים שבה. הייתי ב-Empire State Building, וראיתי את ה-Ground Zero, ותצפתי על פסל החירות. ביקרתי בבתי עסק מרשימים כמו FAO Schwarz והחנות של Apple (שהאמת שממנה לא כל כך שבעתי, ואני מוכן לחזור אליה שוב ושוב). נכון, תמיד אפשר לחזור לבתי הנכות שלה (הא לכם פלצני העברית! מה דעתכם על זה!), אבל האמת שאני חובב מאוד קטן של מוזיאונים. לא, מבחינתי את ניו-יורק יש לכבוש ברגליים. הניו-יורקים עצמם כנראה תיכננו את זה ככה, ולכן הם לא השקיעו יותר מידי בתשתית התחבורה הציבורית שלהם. אני בטוח שמדובר ברשת תחבורה נהדרת, שהרי היא מצליחה לתמוך בתפעול של מיליוני האנשים הגודשים את מנהטן, ובכל זאת, הרכבת התחתית שלה (Subway בפי העם) מחווירה לעומת יעילותה של הרכבת התחתית של אהובתי הראשונה – לונדון (Underground או Tube בפי העם). כן, הניו-יורקים ידעו מה הם עושים, כי הם הרי יצרו רשת רחובות ישרים בשתי וערב (חוץ מרחוב ברודווי החכמולוג), שמאפשרים לך לצאת לטיולים רגליים ארוכים. לחצות את סנטרל פארק בין מערב למזרח וחזרה, לרדת למטה, להמשיך לסוהו ול-Little Italy הצמודה ל-China Town שבה תזכה לראות את כל המכולות המיוחדות ובתי העסק שמציעים את כל מה שלעמקי הים יש להציע. כן, זאת דרך מעולה לחוות את העיר הזאת. רק עצה קטנה – תנעלו נעלים נוחות! לעזאזל כמה שכאבו לי הרגליים... (היה קר מידי לסנדלי השורש שתיכננתי עליהם, ומצאתי את עצמי הולך עם נעלים שלא נועדו להליכות ארוכות)

את יום שני בניו-יורק, אחותי ואני החלטנו לנצל לטובת קניות, ולצורך כך תיכננו לנסוע לאחד האאוטלטים של ניו-ג'רסי, אבל משהו השתבש. איפשהו בדרך, כשאנחנו מנסים למצוא את דרכנו לאוטובוס שיקח אותנו לניו-ג'רסי, כנראה שהתבלבלנו ועלינו על קו 82, כי לפתע פתאום שמענו מסביבנו רק עברית. אחוז הישראלים סביבנו עלה באופן דרסטי, וכשהגענו לקניון מצאנו בעיקר ישראלים, ואם לא ישראלים אז יהודים דתיים, אלו בצירוף בני מיעוטים אחרים במקום (כושים) –הובילו אותי מייד למסקנה – אנחנו בקניון הגדול של פתח-תקווה. הטראומה הקשה המתלווה להבנה שאני בפתח-תקווה, הובילה אותי כנראה להלם, במהלכו הוצאתי כמעט 200 דולר על בגדים, מתוכם יותר מחצי ב-Banana Republic (ראו זאת צוואה רשמית, וכשאני אמות, תקברו אותי בחליפה משם).

יכול להיות שיש מי שימצא בזה עניין רע – תרבות הצריכה והקניות של העולם המערבי שאנו הישראלים מיהרנו לייבא מאחינו האמריקאים, והנה אחותי ואני מוצאים את עצמנו חלק מאותה כלכלת קניות, שהביאה לכך שיש קו אוטובוס מיוחד שמוציא במשך כל היום תיירים מניו-יורק לקניון בניו-ג'רסי – אבל תקפצו לי. אני אוהב ללבוש דברים יפים.

ניו-יורק לא הסתכמה בזה. היו גם 3 מוזיאונים (Cooper-Hewitt, National Design Museun,  Metropolitan, Jewish Museum – האחרון ממש לא מומלץ) וההצגה La Cage aux Folles (ובתרגום קל לעברית – כלוב העליזים – וכן, זה בדיוק מה שזה נשמע), אבל מספיק בינתיים. בפעם הבאה, סיפורים מניו-אורלינס.



מסע לארה"ב דרך 1987

בדרך לשדה"ת אני מצטער להבין שאני אפספס את התוכנית הערב של "עבודה ערבית" המצויינת של סייד קשוע המעולה, אבל בהיותה תוכנית שמשובצת בלוח השידורים של קשת, במוצאי שבת, אני מאמין שלפחות אחד הפרקים יהיה באיזו חבילת צפייה מטעם קשת בטיסה.

בדרך לשדה"ת בן-גוריון, אנחנו מגיעים אל מעגל האבטחה הראשון, כשהמאבטח בכניסה לשדה מתכופף לכיוון חלון המכונית, בוחן אותנו בעיניו, ואני כבר ממתין לצעד הבא - שיכלול כמו שכולנו יודעים, ניסיון להוציא מאיתנו איזשהו משפט כדי לבדוק את המבטא של יושבי הרכב – במבטא מושלם של מי שעלה לארץ לפני 7 שנים מרוסיה, ועדיין לא נטמע בחבר'ה הישראלית הוא מברך אותנו בערב טוב, ולמשמע תשובתנו משלח אותנו להמשך דרכנו.

עם כניסתנו לטרמינל, אנחנו מתחילים את שלב הבידוק הבטחוני. קצת כמו השכנים השמאלנים של אמג'ד בעבודה ערבית, אני מסתכל מאחורי ורואה בחור מבוגר יחסית עם זקן שבטח מפאר את המגזינים של תנועת החמאס, נושא בידיו קופסא ענקית של איזשהו צעצוע של ברבי. מעניין אם הוא עבר את אותו השומר שאנחנו עברנו בכניסה לשדה. שאר הזמן בשדה עובר בזריזות – וטוב שכך, כי בהמשך שלבי הבידוק הבטחוני אנחנו פוגשים את מיטב העם, השגרירים הישראלים בחו"ל. לא, לא השמנת, יותר כמו הקרום של החלב ששנאנו בתור ילדים שהיה נוצר לנו בשוקו. אנחנו לא צריכים כלום, ובכל זאת עושים סיבוב בחנות של באג, כדי לראות את המחירים המוגזמים והלא הגיוניים. קפיצה זריזה לחנות הספרים, כדי לראות את המחירים הנוראיים ששם, ואז אני נזכר שלא הצעתי לתמר לקנות לה סיגריות, כמו שאני עושה בדרך כלל לפני טיסות לחו"ל – צעד שזוכה בגערה חמורה מצידה של אחותי, שמסבירה לי שאמנם אנחנו לא צריכים לחנך אנשים אחרים, אבל שאין שום סיבה שנציע לעזור להם להרוג את עצמם.

הקניות מאפשרות לנו לדלג על הנהירה ההמונית עם תחילת העלייה למטוס, ואנחנו עולים בניחותא. פה אני תופס שאנחנו עולים על טיסה של דלתא, ולא אל-על, ולכן התוכניות שלי על חבילת התוכניות של קשת יתבטלו. לא נורא – אני מושיט את ידי לחוברת הטיסה כדי לראות מה מציעים בטיסה הזאת, וממהר להתאכזב – סרטים גרועים למדי – אבל רגע! אני מביט על גבו של הכיסא שלפני. עדיין מסרב לקבל את העובדה שמול הפרצוף שלי, ומוריד את מגש האוכל מצפה למצוא אותו שם, ומבין פתאום – אין מסך טלוויזיה! האם בדרך לשדה"ת נכנסנו למכונת זמן וחזרנו ל-1987?! איך יתכן שבטיסה טרנס-אטלנטית שנמשכת יותר מ-10 שעות, אין מסך טלוויזיה?!

כשל חמור בפקודת המבצע. הניסיון הצבאי כבר לימד אותי שתוכניות תמיד נופלות על הדברים הקטנים – השבתה למערכת, בדיוק לפני הרצאה חשובה שאתה מתכוון להעביר, נפילת חשמל, מזגן שלא יעבוד בחדר שבו תעביר יום דיונים שלם, או גנן שיפעיל מכסחת דשא רעשנית ממש באמצע הנאום המרגש שמישהו נושא ברחבה החיצונית. לרשימה הזאת אפשר עכשיו להוסיף את הטלוויזיה בטיסה לארה"ב – הוראות שנכתבו בשעמום.

כאילו כדי לפצות על החוסר בטלויזיה שתשעשע אותי – ילד קטן מתחיל לצווח בקולי קולות...

המחשבה על 1987 גורמת לי לחשוב על הילדות. מה קרה למילה "אווירון"? כשהיינו קטנים היינו קוראים לציור הזה של המטוס - אווירון, אבל היום מדברים רק על מטוסים. נראה שהמילה אווירון נשארה מנת חלקו של הגשש החיוור שמציע להעלות את המים לקפיטריה בטבריה בעזרת אווירון. המשך הטיסה דווקא לא היה כל כך נורא. אוכל המטוסים דווקא השתפר באופן ניכר מאז 1987. הוא עדיין מדיף ריח לא נעים, אבל עכשיו הוא דומה מבחינתי לאוכל צבאי. זה לא מריח טוב, אבל הטעם נסבל. לא משהו שתרצה לאכול שוב, ובטח שלא תנקוט בשום צעד אקטיבי ישיר כדי לאכול אותו, אבל כיוון שאתה כבר כאן, וזה כבר מול הפרצוף, אז אפשר גם לאכול את זה.

בתור לביקורת הדרכונים בנמל התעופה ב-JFK, אני רואה אישה ערבייה שלא ממשיכה במסלול של התור, אלא נעצרה וממתינה מאחורי רצועת הבד שחוסמת את המעבר. אני חושב לעצמי שהיא בטח פשוט רגילה לעמוד במחסומים, ותוהה אם סייד קשוע היה נהנה מההלצה הזאת כמוני.

אנחנו מגיעים לניו-יורק בשעות בוקר מוקדמות. שכרנו דירה ב-Upper West Side, כלומר עמוק בתוך האזור היהודי, ואחרי שאנחנו נחים כשעה וחצי, שבמהלכה אני מצליח למצוא שידור חוזר של חוק וסדר, אנחנו מחליטים לצאת לקנות לעצמנו קצת מצרכים לדירה. השעה כבר אחרי 8:00 בבוקר, אבל ניו-יורק עדיין מנומנמת מאוד. זה אמנם אזור יהודי, אבל איכשהו לא נראה לי שכל העיר נסעה לבלות את סוכות בצימר בצפון.

מזג האוויר נעים מאוד.

אני: Brisk weather

אחותי: I like this weather

אני: yes, it's very sutiable for walking

אחותי: אני יודעת שאתה לא מת על העיר הזאת, אבל אני מאוד אוהבת ללכת פה.

אני: אין לי שום דבר נגד העיר, אני פשוט מעדיף את לונדון.

אחותי: כי בלונדון יש הרבה יותר ערבים?

אני רושם לעצמי שמתישהו בעתיד אני אצטרך לגגל ולבדוק באמת כמה יהודים וכמה ערבים יש בניו-יורק.

אנחנו ממשיכים בטיול הרגלי שלנו. עוצרים במעדניה יהודית כשרה, ואח"כ קונים קצת ירקות בשוק אורגני. בדרך אנחנו עוברים ליד בתי קפה, וחנויות עתיקות, ושלטים שמבשרים על קיומה של מכבסה סינית – ואיכשהו, נוצר בי חשק עז לראות סרט של וודי אלן.

המשך יבוא.

לא סולח!

אני זוכר כשהייתי קטן – גילאים של גן חובה וכיתות ראשונות - שסביב יום הכיפורים, היו מספרים לנו על החג ועל שערי השמיים שנפתחים, על מה שבין בן-אדם למקום, ומה שבין בן-אדם לחברו, ועל הצורך לבקש סליחה מסביבתנו. אני זוכר שהרגשתי הרגשה מאוד קשה עם זה בתקופתו. אתם צריכים להבין שעבור ילד עם תסמיני פולניות קשים (מינוס הציניות שסיגלתי לעצמי בשנים שלאחר מכן) עצם זה שאני אוכל בעוד ששאר בני המשפחה צמים גרם לי לרגשות אשמה קשים (מה שהוביל לזה שכבר בגיל 9-10 צמתי ביום כיפור), כך שהצורך לעשות חשבון נפש ולבדוק למי אני חייב סליחה, היה עומס כבד על הלב היהודי-פולני הצעיר. הצורך לממש את חשבון הנפגש, וגם לגשת ולבקש סליחה – כל זה היה טראומתי למדי.

לפני כמה ימים ראיתי את אחד מהמתפללים בבית הכנסת השכונתי ניגש לאדם ומבקש ממנו מחילה. אני לא יודע מה בדיוק הסיפור שעמד מאחורי זה. אני חושב שמי שביקשו ממנו סליחה היה די נבוך מזה, אבל לא בטוח שהוא או הבחור שביקש מחילה ידעו בכלל על מה צריך לבקש אותה. כיום, כשאני מביט בעניין הזה מהצד, הציניות כבר נכנסת לפעולה, ואני לא מבין את המנהג הזה. אולי כי רובנו לא באמת מבקשים סליחה. כשמבקשים מאיתנו סליחה, אנחנו גם לא באמת סולחים – אנחנו סולחים כי זה מה שמכתיבה לנו הסביבה, או האינטרסים שלנו, אבל לא ממקום אמיתי.

התחלתי לחשוב על זה. אני באמת לא סולח:

·         לא סולח לגואי, שגילה לי את קיומו של המשחק Colonization 4, ומבחינתי חייב לי 9 שעות מהחיים שלי שלא ישובו.

·         לא סולח למניאקים מ-Play Game שנותנים שירות מחורבן, ולקח להם יותר מ-3 שבועות לטפל לי ב-Playstation

·         לא סולח לציבור, כי הוא מטומטם, אבל גם אני צריך לשלם.

·         לא סולח לזוגתי לשעבר שתמות, שהתגלתה ככלבה בוגדנית.

·         לא סולח למלצרית שלפני כמה שנים הגישה לי בטעות קלזונה עם בשר, אחרי ששאלתי אם זה צימחוני, ומאז אני צריך לחיות עם הידיעה שהשילוב הזה בעצם טעים.

·         לא סולח ל-ש', ששברה לי את הלב, אבל שכבה עם כל שאר העולם (ללא הגבלות של גיל ומין)

·         לא סולח למניאק שחתך לי את הגלגל ליד החומוס של אבו-מרואן ביפו.

·         לא סולח למניאק (לאו דווקא אותו אחד) שגנב לי את הרדיו-דיסק ליד החומוס של אבו-מרואן ביפו, והביא לסיום מנהג מאוד כיפי של ימי שישי.

·         לא סולח למוכר מהשוק שמכר לי את הסברס ב-18 שקל לקילו, ושנייה אח"כ סיפר לחבר שלו בערבית שהוא קנה את זה בבוקר ב-10.

·         לא סולח לאביה.

·         לא סולח לחארות שכבר 3 פעמים פתחו את הקופסא של HOT וניתקו אותי מאינטרנט וכבלים לכמה ימים.

·         לא סולח לבעל דירה שלי, שכבר יותר משנה לא סיים לטפל ברטיבות בקיר.

·         לא סולח לדיירת הקודמת בדירה, שהשאירה לי חוב של 200 שקל לועד בית.

·         לא סולח לא' שמירר לי את החיים כשהייתי צריך לעבוד איתו יותר משנה.

·         לא סולח ל-א' השני (שהחליף את הראשון) שהשתן עלה לו לראש (מי הוציא אותו לקצונה, הא?).

·         לא סולח לשיטה הקפיטליסטית (אוף, למה Iphone זה כזה יקר)

·         לא סולח לבחור מהמסעדה שאמר לי שאני דומה לגיל חובב.

·         לא סולח למור, שבניסיון למצוא בי משהו נאה, אמרה לי שיש לי אחלא גבות.

·         לא סולח לעיריית ת"א שסגרו את שוק האתרוג (למרות שמאז שאני לא הולך לאבו-מרואן, זה כבר פחות משנה).

·         לא סולח לעיריית רמת השרון, שהבורות בכביש ליד הבסיס, כבר עלו לי הון בתיקונים של האוטו.

·         לא סולח לעיריית ירושלים (הם לא סימנו את המקום בצורה נורמלית, ובאמת לא ידעתי שזה מקום של נכים)

·         לא סולח לשוטרת דלית – אז עליתי קצת על הקו הפרדה כי לא נתנו לי להשתלב בנתיב – איפה את כל יום כשאנשים פשוט עוקפים את הפקק דרך שם.

·         לא סולח למי שקורא את הפוסט הזה וחושב שאני סתם קטנוני.

חתימה כולה לכולכם.

שבעה (או: ותודה לטל ואביעד)

עבר שבוע מאז שהשתחררתי מצה"ל.


עד לפני שבוע הייתי רב-סמל וראש מדור – והיום... טמבל (אבל אקדמאי) מובטל (אקדמאי, אבל עם תואר במדעי הרוח) שמטריד את חבריו שנאלצים לקרוא את הדברים הללו ולחייך בנימוס ולהגיד שזה "נחמד".

לשמחתי הרבה, לא חוויתי את התהליך, אבל מהתבוננות מהצד, נראה לי שהתהליך שאני עובר משיק במידה מסויימת לשבעה. בהתחלה אתה עסוק בלארגן את האירוע – לספק לכולם אוכל, ולשעשע אותם. אתה מוקף בחברים, ומקבל הרבה תשומת לב. כולם שואלים לשלומך, ומה יהיה עכשיו. הם קצת מתרגשים, אולי אפילו מזילים דמעה. בימים הבאים אתה מקבל טלפונים, וחברים עושים תוכניות מיוחדות כדי שלא תהיה לבד. יש גם סידורים לעשות. צריך לארגן דברים בבית, וצריך ללכת לקופת חולים – אבל מהר מאוד מגיע השקט. רק אתה והבטלה.

בימים הראשונים הצבא לא חסר. אתה בסה"כ בחופש, אבל בשביל וורקוהוליק כמוני – אף פעם לא היה חופש כל כך ארוך, והצבא מתחיל להיות חסר. אתה מסתובב בבית, ונתקל בו כל הזמן – קופסת החפצים מהמשרד בצבא שארזת. המדים שלבשת שצריך לשים בכביסה ולאפסן. המתנות מהיריד של חבר, שצריך לשים במקום ולהפטר מהשקית. מעניין אם פרוייד היה אומר משהו על חוסר הרצון שלי לטפל בדברים האלו. לעצמי אני אומר שלמעשה הייתי די עמוס בימים האחרונים, אבל כמה זמן לוקח לעשות את זה בעצם – במיוחד כשאתה לא באמת עושה שום דבר כל היום. ואולי אני סתם פשוט עצלן.

כבר השתחררתי פעם מצה"ל. אחרי כמעט שנתיים בקבע השתחררתי, אבל המשכתי לעבוד בתקן סטודנט, ובסופו של דבר חזרתי תוך שנה. אני זוכר שאז, כל הזמן הושטתי יד בבהלה וחיפשתי את הכומתה שלי. הפעם השתדרגתי – במקום הכומתה, אני שומע צלצול של מירס, ומושיט את היד לחפש אותו.

לא באמת נפרדתי. התלבשתי על פרידה של חבר'ה אחרים שהשתחררו ביחד איתי ולא אמרתי כלום. דיברתי שבוע לפני זה בטקס חילופין עם המחליף שלי, אבל בפרידה שלי מהזהות הצבאית שמילאה את חיי, הרגשתי לא בנוח לדבר. השתעשעתי עם כל מיני דברים:

"שלום, אני פוקס ואני וורקוהוליק, וכבר 20 דק' שלא נגעתי במייל"

וגם:

"אני רוצה להודות תודה מיוחדת לטל ואביעד, שליוו אותי מידי בוקר לצבא".

אבל בסוף החלטתי שלא להגיד כלום, כי המילים לא יספיקו.

בהצגה המאוד יפה "כל החיים לפניו" אושרי כהן משחק ילד יתום מוסלמי, שגדל אצל מאדאם יהודיה בפריז. בסצינת הסיום של המחזה, משפט הסיום שלו הוא "אנשים הם כמו חפצים – הם לא שווים כלום אם אף אחד לא אוהב אותם". יכול להיות שבשבילי אתה לא שווה כלום אם אף אחד לא צריך אותך.

טוב. שנה חדשה. אולי נמצא אנשים חדשים שצריכים אותי (קורות חיים והמלצות יסופקו למבקשים. המעוניינים מוזמנים לפנות לכתובת הדוא"ל)

פרולוג

את הסיפור של ש"י עגנון "סיפור פשוט" למדתי כמו רבים אחרים בשיעור ספרות בתיכון. אני לא זוכר בדיוק באיזו כיתה זה היה – אני חושב שבי"א, וזה היה אצל המורה, שהיום אני יודע להגיד שהיא מורה דגולה – דליה שפר (שלימים המשכתי ללמוד ממשפחתה, כשביתה לימדה אותי במסגרת לימודי התואר להיסטוריה של המזה"ת). באותם ימי של בית הספר התיכון, לא השכלתי להבין זאת. שיעורי ספרות בשעות מוקדמות של היום (שעת 0 או שעה ראשונה), בחברה של בני נעורים, איננה הסביבה המתאימה להתעמק בדימויים ספרותיים – ובכלל, ספק שבגילאים אלו, יש באמת את היכולת להנות משיעורי ספרות – ואני באותם ימים, בכלל חשבתי לעצמי שאני טיפוס ריאלי...


בכלל, ההתפלספות הזאת בתוך פרשנות דברי המחבר/סופר/משורר/מחזאי/תסריטאי/במאי – נראית לי במידה מסויימת גם היום כמפרקת את ההנאה. הקסם הוא קסם כל עוד אתה לא יודע מה הטריק – הבנתי את זה אחרי שהחתול השאיל לי ספר על קולנוע, שמאז אני שם לב לכל מיני תעלולי בימוי שמנסים להשפיע על החוויה. אני עדיין זוכר את הזעזוע לאחר רצף שיעורי הספרות שבהם ניתחנו את שירתו של חיים נחמן ביאליק, שממשורר תמים שכתב לילדים את "קן לציפור", הוא הפך לדמות של חולה אהבה גלמוד שנקרע בין עולמות ישנים וחדשים – משהו הרבה יותר פאתטי מהדימוי של המשורר הלאומי.

בכל מקרה, אצל דליה ניתחנו את "סיפור פשוט" ושם למדתי מהי דמות שטוחה אל מול דמות עגולה, ומהו אנטי-גיבור. הדמות הראשית הגברית בסיפור פשוט של הירשל הורוביץ, הוא ללא כל צל של ספק דמות עגולה, שהמספר יורד לעומקה, ומתאר אותו בכל עליבותו הפאסיבית והאומללה, שנסחף בזרם החיים שטווה לו סביבתו ובראש ובראשונה אימו (גליציאנית, אשכנזית – כולן פולניות), ולא מצליח לצאת מקליפתו כדי לשפר את מצבו.

העליבות הפסיבית הזאת אולי מגיעה לשיא בתיאור יחסה של דמותה של בלומה נאכט, אולי הדמות הנשית הראשית בסיפור, אל אביה:

"אביה שהיה מרקיב את הדפים בדמעותיו היה מתמה על בתו שקוראת ואינה מתפעלת. כאן ראוי לבכות, כאן ראוי לקונן, והיא צרות ויסורים אינם מעוררים את לבה, כמה בכיות בכה על צערו של אדם שמספרים עליו בספרים, והיא אפילו דמעה אחת אינו מזילה. מה תשובה היתה בלומה משיבה לאביה בשעה שהיה אביה מרצה לפניה צרתו של זה. אמרה לו, אבא מפני מה עשה זה כך, אילו היה עושה אחרת היה ממלט עצמו מצרתו. על כגון זה היה חיים אומר, בתי בתי, כלום בתי את, שמדברת את כך, הלוא גזירת הגורל היא שאדם מצווה על מעשיו, וכי מה אנו יכולים אם לא מה שנגזר עלינו מתחילת ברייתנו."

היום, בציניות השמורה לי, שלא ממהרת לחסוך שבטה מהשיפוט שאני עורך לעצמי, אני מחבק את האנטי-גיבור– מודה ומתוודה, אני נותן לזרם להכתיב את צעדי, ובדרך כלל מתוסכל ממה שהייתי צריך להגיד, והייתי צריך לעשות אבל שתקתי – כמו ג'ורג מסיינפלד שחוזר מושפל מישיבת מנהלים ומגלה את המשפט המושלם שהיה צריך להגיד לזה שעלב בו.

כמה הזדהתי איתו בהזדמנות אחרת, כשאמר:

For I am Costanza - King of the Idiots



קריאה נעימה