את הסיפור של ש"י עגנון "סיפור פשוט" למדתי כמו רבים אחרים בשיעור ספרות בתיכון. אני לא זוכר בדיוק באיזו כיתה זה היה – אני חושב שבי"א, וזה היה אצל המורה, שהיום אני יודע להגיד שהיא מורה דגולה – דליה שפר (שלימים המשכתי ללמוד ממשפחתה, כשביתה לימדה אותי במסגרת לימודי התואר להיסטוריה של המזה"ת). באותם ימי של בית הספר התיכון, לא השכלתי להבין זאת. שיעורי ספרות בשעות מוקדמות של היום (שעת 0 או שעה ראשונה), בחברה של בני נעורים, איננה הסביבה המתאימה להתעמק בדימויים ספרותיים – ובכלל, ספק שבגילאים אלו, יש באמת את היכולת להנות משיעורי ספרות – ואני באותם ימים, בכלל חשבתי לעצמי שאני טיפוס ריאלי...
בכלל, ההתפלספות הזאת בתוך פרשנות דברי המחבר/סופר/משורר/מחזאי/תסריטאי/במאי – נראית לי במידה מסויימת גם היום כמפרקת את ההנאה. הקסם הוא קסם כל עוד אתה לא יודע מה הטריק – הבנתי את זה אחרי שהחתול השאיל לי ספר על קולנוע, שמאז אני שם לב לכל מיני תעלולי בימוי שמנסים להשפיע על החוויה. אני עדיין זוכר את הזעזוע לאחר רצף שיעורי הספרות שבהם ניתחנו את שירתו של חיים נחמן ביאליק, שממשורר תמים שכתב לילדים את "קן לציפור", הוא הפך לדמות של חולה אהבה גלמוד שנקרע בין עולמות ישנים וחדשים – משהו הרבה יותר פאתטי מהדימוי של המשורר הלאומי.
בכל מקרה, אצל דליה ניתחנו את "סיפור פשוט" ושם למדתי מהי דמות שטוחה אל מול דמות עגולה, ומהו אנטי-גיבור. הדמות הראשית הגברית בסיפור פשוט של הירשל הורוביץ, הוא ללא כל צל של ספק דמות עגולה, שהמספר יורד לעומקה, ומתאר אותו בכל עליבותו הפאסיבית והאומללה, שנסחף בזרם החיים שטווה לו סביבתו ובראש ובראשונה אימו (גליציאנית, אשכנזית – כולן פולניות), ולא מצליח לצאת מקליפתו כדי לשפר את מצבו.
העליבות הפסיבית הזאת אולי מגיעה לשיא בתיאור יחסה של דמותה של בלומה נאכט, אולי הדמות הנשית הראשית בסיפור, אל אביה:
"אביה שהיה מרקיב את הדפים בדמעותיו היה מתמה על בתו שקוראת ואינה מתפעלת. כאן ראוי לבכות, כאן ראוי לקונן, והיא צרות ויסורים אינם מעוררים את לבה, כמה בכיות בכה על צערו של אדם שמספרים עליו בספרים, והיא אפילו דמעה אחת אינו מזילה. מה תשובה היתה בלומה משיבה לאביה בשעה שהיה אביה מרצה לפניה צרתו של זה. אמרה לו, אבא מפני מה עשה זה כך, אילו היה עושה אחרת היה ממלט עצמו מצרתו. על כגון זה היה חיים אומר, בתי בתי, כלום בתי את, שמדברת את כך, הלוא גזירת הגורל היא שאדם מצווה על מעשיו, וכי מה אנו יכולים אם לא מה שנגזר עלינו מתחילת ברייתנו."
היום, בציניות השמורה לי, שלא ממהרת לחסוך שבטה מהשיפוט שאני עורך לעצמי, אני מחבק את האנטי-גיבור– מודה ומתוודה, אני נותן לזרם להכתיב את צעדי, ובדרך כלל מתוסכל ממה שהייתי צריך להגיד, והייתי צריך לעשות אבל שתקתי – כמו ג'ורג מסיינפלד שחוזר מושפל מישיבת מנהלים ומגלה את המשפט המושלם שהיה צריך להגיד לזה שעלב בו.
כמה הזדהתי איתו בהזדמנות אחרת, כשאמר:
For I am Costanza - King of the Idiots
קריאה נעימה
בכלל, ההתפלספות הזאת בתוך פרשנות דברי המחבר/סופר/משורר/מחזאי/תסריטאי/במאי – נראית לי במידה מסויימת גם היום כמפרקת את ההנאה. הקסם הוא קסם כל עוד אתה לא יודע מה הטריק – הבנתי את זה אחרי שהחתול השאיל לי ספר על קולנוע, שמאז אני שם לב לכל מיני תעלולי בימוי שמנסים להשפיע על החוויה. אני עדיין זוכר את הזעזוע לאחר רצף שיעורי הספרות שבהם ניתחנו את שירתו של חיים נחמן ביאליק, שממשורר תמים שכתב לילדים את "קן לציפור", הוא הפך לדמות של חולה אהבה גלמוד שנקרע בין עולמות ישנים וחדשים – משהו הרבה יותר פאתטי מהדימוי של המשורר הלאומי.
בכל מקרה, אצל דליה ניתחנו את "סיפור פשוט" ושם למדתי מהי דמות שטוחה אל מול דמות עגולה, ומהו אנטי-גיבור. הדמות הראשית הגברית בסיפור פשוט של הירשל הורוביץ, הוא ללא כל צל של ספק דמות עגולה, שהמספר יורד לעומקה, ומתאר אותו בכל עליבותו הפאסיבית והאומללה, שנסחף בזרם החיים שטווה לו סביבתו ובראש ובראשונה אימו (גליציאנית, אשכנזית – כולן פולניות), ולא מצליח לצאת מקליפתו כדי לשפר את מצבו.
העליבות הפסיבית הזאת אולי מגיעה לשיא בתיאור יחסה של דמותה של בלומה נאכט, אולי הדמות הנשית הראשית בסיפור, אל אביה:
"אביה שהיה מרקיב את הדפים בדמעותיו היה מתמה על בתו שקוראת ואינה מתפעלת. כאן ראוי לבכות, כאן ראוי לקונן, והיא צרות ויסורים אינם מעוררים את לבה, כמה בכיות בכה על צערו של אדם שמספרים עליו בספרים, והיא אפילו דמעה אחת אינו מזילה. מה תשובה היתה בלומה משיבה לאביה בשעה שהיה אביה מרצה לפניה צרתו של זה. אמרה לו, אבא מפני מה עשה זה כך, אילו היה עושה אחרת היה ממלט עצמו מצרתו. על כגון זה היה חיים אומר, בתי בתי, כלום בתי את, שמדברת את כך, הלוא גזירת הגורל היא שאדם מצווה על מעשיו, וכי מה אנו יכולים אם לא מה שנגזר עלינו מתחילת ברייתנו."
היום, בציניות השמורה לי, שלא ממהרת לחסוך שבטה מהשיפוט שאני עורך לעצמי, אני מחבק את האנטי-גיבור– מודה ומתוודה, אני נותן לזרם להכתיב את צעדי, ובדרך כלל מתוסכל ממה שהייתי צריך להגיד, והייתי צריך לעשות אבל שתקתי – כמו ג'ורג מסיינפלד שחוזר מושפל מישיבת מנהלים ומגלה את המשפט המושלם שהיה צריך להגיד לזה שעלב בו.
כמה הזדהתי איתו בהזדמנות אחרת, כשאמר:
For I am Costanza - King of the Idiots
קריאה נעימה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה