עבר שבוע מאז שהשתחררתי מצה"ל.
עד לפני שבוע הייתי רב-סמל וראש מדור – והיום... טמבל (אבל אקדמאי) מובטל (אקדמאי, אבל עם תואר במדעי הרוח) שמטריד את חבריו שנאלצים לקרוא את הדברים הללו ולחייך בנימוס ולהגיד שזה "נחמד".
לשמחתי הרבה, לא חוויתי את התהליך, אבל מהתבוננות מהצד, נראה לי שהתהליך שאני עובר משיק במידה מסויימת לשבעה. בהתחלה אתה עסוק בלארגן את האירוע – לספק לכולם אוכל, ולשעשע אותם. אתה מוקף בחברים, ומקבל הרבה תשומת לב. כולם שואלים לשלומך, ומה יהיה עכשיו. הם קצת מתרגשים, אולי אפילו מזילים דמעה. בימים הבאים אתה מקבל טלפונים, וחברים עושים תוכניות מיוחדות כדי שלא תהיה לבד. יש גם סידורים לעשות. צריך לארגן דברים בבית, וצריך ללכת לקופת חולים – אבל מהר מאוד מגיע השקט. רק אתה והבטלה.
בימים הראשונים הצבא לא חסר. אתה בסה"כ בחופש, אבל בשביל וורקוהוליק כמוני – אף פעם לא היה חופש כל כך ארוך, והצבא מתחיל להיות חסר. אתה מסתובב בבית, ונתקל בו כל הזמן – קופסת החפצים מהמשרד בצבא שארזת. המדים שלבשת שצריך לשים בכביסה ולאפסן. המתנות מהיריד של חבר, שצריך לשים במקום ולהפטר מהשקית. מעניין אם פרוייד היה אומר משהו על חוסר הרצון שלי לטפל בדברים האלו. לעצמי אני אומר שלמעשה הייתי די עמוס בימים האחרונים, אבל כמה זמן לוקח לעשות את זה בעצם – במיוחד כשאתה לא באמת עושה שום דבר כל היום. ואולי אני סתם פשוט עצלן.
כבר השתחררתי פעם מצה"ל. אחרי כמעט שנתיים בקבע השתחררתי, אבל המשכתי לעבוד בתקן סטודנט, ובסופו של דבר חזרתי תוך שנה. אני זוכר שאז, כל הזמן הושטתי יד בבהלה וחיפשתי את הכומתה שלי. הפעם השתדרגתי – במקום הכומתה, אני שומע צלצול של מירס, ומושיט את היד לחפש אותו.
לא באמת נפרדתי. התלבשתי על פרידה של חבר'ה אחרים שהשתחררו ביחד איתי ולא אמרתי כלום. דיברתי שבוע לפני זה בטקס חילופין עם המחליף שלי, אבל בפרידה שלי מהזהות הצבאית שמילאה את חיי, הרגשתי לא בנוח לדבר. השתעשעתי עם כל מיני דברים:
"שלום, אני פוקס ואני וורקוהוליק, וכבר 20 דק' שלא נגעתי במייל"
וגם:
"אני רוצה להודות תודה מיוחדת לטל ואביעד, שליוו אותי מידי בוקר לצבא".
אבל בסוף החלטתי שלא להגיד כלום, כי המילים לא יספיקו.
בהצגה המאוד יפה "כל החיים לפניו" אושרי כהן משחק ילד יתום מוסלמי, שגדל אצל מאדאם יהודיה בפריז. בסצינת הסיום של המחזה, משפט הסיום שלו הוא "אנשים הם כמו חפצים – הם לא שווים כלום אם אף אחד לא אוהב אותם". יכול להיות שבשבילי אתה לא שווה כלום אם אף אחד לא צריך אותך.
טוב. שנה חדשה. אולי נמצא אנשים חדשים שצריכים אותי (קורות חיים והמלצות יסופקו למבקשים. המעוניינים מוזמנים לפנות לכתובת הדוא"ל)
עד לפני שבוע הייתי רב-סמל וראש מדור – והיום... טמבל (אבל אקדמאי) מובטל (אקדמאי, אבל עם תואר במדעי הרוח) שמטריד את חבריו שנאלצים לקרוא את הדברים הללו ולחייך בנימוס ולהגיד שזה "נחמד".
לשמחתי הרבה, לא חוויתי את התהליך, אבל מהתבוננות מהצד, נראה לי שהתהליך שאני עובר משיק במידה מסויימת לשבעה. בהתחלה אתה עסוק בלארגן את האירוע – לספק לכולם אוכל, ולשעשע אותם. אתה מוקף בחברים, ומקבל הרבה תשומת לב. כולם שואלים לשלומך, ומה יהיה עכשיו. הם קצת מתרגשים, אולי אפילו מזילים דמעה. בימים הבאים אתה מקבל טלפונים, וחברים עושים תוכניות מיוחדות כדי שלא תהיה לבד. יש גם סידורים לעשות. צריך לארגן דברים בבית, וצריך ללכת לקופת חולים – אבל מהר מאוד מגיע השקט. רק אתה והבטלה.
בימים הראשונים הצבא לא חסר. אתה בסה"כ בחופש, אבל בשביל וורקוהוליק כמוני – אף פעם לא היה חופש כל כך ארוך, והצבא מתחיל להיות חסר. אתה מסתובב בבית, ונתקל בו כל הזמן – קופסת החפצים מהמשרד בצבא שארזת. המדים שלבשת שצריך לשים בכביסה ולאפסן. המתנות מהיריד של חבר, שצריך לשים במקום ולהפטר מהשקית. מעניין אם פרוייד היה אומר משהו על חוסר הרצון שלי לטפל בדברים האלו. לעצמי אני אומר שלמעשה הייתי די עמוס בימים האחרונים, אבל כמה זמן לוקח לעשות את זה בעצם – במיוחד כשאתה לא באמת עושה שום דבר כל היום. ואולי אני סתם פשוט עצלן.
כבר השתחררתי פעם מצה"ל. אחרי כמעט שנתיים בקבע השתחררתי, אבל המשכתי לעבוד בתקן סטודנט, ובסופו של דבר חזרתי תוך שנה. אני זוכר שאז, כל הזמן הושטתי יד בבהלה וחיפשתי את הכומתה שלי. הפעם השתדרגתי – במקום הכומתה, אני שומע צלצול של מירס, ומושיט את היד לחפש אותו.
לא באמת נפרדתי. התלבשתי על פרידה של חבר'ה אחרים שהשתחררו ביחד איתי ולא אמרתי כלום. דיברתי שבוע לפני זה בטקס חילופין עם המחליף שלי, אבל בפרידה שלי מהזהות הצבאית שמילאה את חיי, הרגשתי לא בנוח לדבר. השתעשעתי עם כל מיני דברים:
"שלום, אני פוקס ואני וורקוהוליק, וכבר 20 דק' שלא נגעתי במייל"
וגם:
"אני רוצה להודות תודה מיוחדת לטל ואביעד, שליוו אותי מידי בוקר לצבא".
אבל בסוף החלטתי שלא להגיד כלום, כי המילים לא יספיקו.
בהצגה המאוד יפה "כל החיים לפניו" אושרי כהן משחק ילד יתום מוסלמי, שגדל אצל מאדאם יהודיה בפריז. בסצינת הסיום של המחזה, משפט הסיום שלו הוא "אנשים הם כמו חפצים – הם לא שווים כלום אם אף אחד לא אוהב אותם". יכול להיות שבשבילי אתה לא שווה כלום אם אף אחד לא צריך אותך.
טוב. שנה חדשה. אולי נמצא אנשים חדשים שצריכים אותי (קורות חיים והמלצות יסופקו למבקשים. המעוניינים מוזמנים לפנות לכתובת הדוא"ל)
ראשית, ברכות לרגל ההשקה.
השבמחקשנית, מזל טוב. בכל פעם שמישהו שאני מכיר משתחרר מהצבא, חיי מתארכים בשלוש דקות.
שלישית, משום מה אני לא יכול להגיב כאן כמו שאני מגיב אצל יפתח (הכנסת שם מגיב עם קישור לאתר לפי בחירתי). זה מקשה עלי לקדם את הבלוג שלי דרכך וזה מונע ממני להגיב כאן בפייקים מפייקים שונים. מה עושים?
רביעית, איחלתי לאקדמאי הצלחה בהמשך.